מטרת המשמרת ראיון וסיור בשטח עם סטודנט משווייץ שעורך מחקר על הסכסוך וארגוני זכויות אדם בישראל. התלוותה אלינו סבתו ממרכז הארץ.

נסענו לאריאל עם הסברים על השתלטות התנחלויות על  אדמות כפרי הסביבה. המשכנו למובלעת אלקנה, לשער האני ולאורנית עם הסברים על הכיבוש, מחסומים, מכשול ההפרדה, שהופך באזור זה לחומה שלא כמקובל בשטח הפתוח. סיפור המקרה של הבית של האני והחומה החוצצת בינו לבין כפרו.

בשער זה, אורנית, היו חיילת וחייל שישבו בבקתה שחשבתי שהוקמה עבור הפלסטינים המחכים לפתיחת השער. הם לא ידעו לומר מתי פותחים אותו בצהרים ״השעות השתנו, אולי בשתיים״ או מה שעות הפתיחה בבוקר ואחה״צ. הם שם כדי למנוע מפלסטינים לטפס מעל השער הענקי שמעליו עוד שני גדרות מתכת ותיל. הם הרגיעו אותנו שיאפשרו לפלסטינים שיגיעו לחכות ממול והצביעו על ערמה של תלתלי תיל.

המסיירים קלטו את השרירותיות של המצב וחוסר האונים של הפלסטינים.

חזרנו לכביש 444 לאלפי מנשה ולגדר ההפרדה שהוזזה בעקבות בג״צ עם הסבר על כל התהליך. השער הצהוב הגדול בגדר זו, שלא נפתח אף פעם, מלופף בסלילי תיל. כנראה במסגרת המאמצים למנוע מעבר שב”חים.

עברנו בערב א רמאדין והגענו למחסום חבלה כמה דקות לפני פתיחתו. חדר המשאבה היה פתוח הפעם, גם קמו כמה משתלות בשטח הקרוב לשער שראיתי לראשונה.

התקרבנו למחסום. הכנף השמאלית הגדולה בצד שלנו כבר הייתה פתוחה לרווחה. שלושה חיילים שהכריזו בגאווה שהם צנחנים יושבים בעמדה המקורה ושומרים על הפתח הצדדי למעבר הולכי רגל שליד השער הגדול, שמסיבות עלומות (לנו, אולי בעיות תקציב) עוד לא התקינו בו שער ברזל מסורג. ב-13:30 הגיעו המ״צ ופתחו גם את השער בצד של חבלה, ובדקו שם את היתרי העוברים.  ראשון עבר רוכב האופנוע אחריו הולכי הרגל ואח״כ הרכבים. עברו שתי משאיות אחת עמוסה בעצים צעירים וכמה רכבים פרטיים. גם מעט תנועה לכיוון חבלה.

במשתלה פגשנו את ע’ עסוק מאד בהשקיית הצמחים היפים מחמת החום הגבוה, לא רצינו להפריע ובמקום קפה קיימנו את הראיון ברכב הממוזג. כשסיימנו קרוב לשלוש כבר לא התאפשרה שיחה אתו ועזבנו.