בוקר שקט – כלומר יכול היה להיות, לולא חדר ההמתנה. זה היה עינוי לשבת שם, כעת בחום אין לאנשים אפשרות לשבת בחוץ. אנו מבינות יותר ויותר שהרדיו הרועם נועד להפוך את הישיבה שם לבלתי-נסבלת. אי אפשר לדבר. נראה שהצבא הישראלי עבר קורס בעינויי בני אדם גם על ידי חוש השמע. אולי בכלל היו מעדיפים להשתמש בתותח ה”צעקה” המשמש כעת נגד הפגנות המחאה.

לא די בכך שמקרר המים לא פועל כבר שנים ושירותי הנשים נעולים תמיד; לא די בכך שפלסטינים לא יכולים לקבל שירות נאות, גם לעבור בקרוסלה באופן סביר אי אפשר אלא אם כן יש מישהו במקום שיכול להראות לאנשים (רזים מספיק) כיצד להידחק בקרוסלות, באופן משפיל. אילולא כן אפשר להמתין לנצח עד שעוברים. ביקשנו את האנשים שנכנסו פנימה למשרדי המת”ק שיבקשו מן החיילים שיפתחו את הקרוסלות, אבל הסתבר שלא היה איש במשרדים, למרות שכבר עבר הרבה זמן מאז שהחיילים שבו מהפסקת הצהריים שלהם ב-12. ידוע לכל שפלסטינים יכולים לחכות. ולא רק כאן. במחסומים, בדרכים, כבר חיילים מומחים להבטיח שפלסטינים ידעו מי אדוני הארץ הזו. חנה ב’ שאיתה דיברנו סיפרה ששמעה ממכר פלסטיני כי במחסום 300 / בית לחם מתחוללת קטסטרופה, והיא יצאה לשם ב-7:30 ומצאה שהמצב באמת גרוע אף יותר ממה שסופר לה. המחשבים נפלו, מאות ואלפי בני אדם לא יכלו לעבור. אנשים איבדו יום עבודה.

פגשנו שוב את הגברת הישראלית שצריכה להגיע לבית חולים וזקוקה לבעלה מהגדה המערבית שיגיע איתה. בתה הקטנה הייתה עצבנית מהחום, אבל שני בלונים פתרו את הבעיה בינתיים.

והיה לנו העונג להיווכח באיזו מהירות מתקדמת בניית המחסום בפארק עמק רפאים, כדי שמתנחלים שיגיעו למקום לא יופרעו על ידי הפלסטינים שזו אדמתם.