בדוח של השבוע שעבר שכחתי לציין שאדם מכפר חוסן סיפר שהחיילים נכנסים לכפר ביום ובלילה. הם נכנסים לבתים באמתלה של חיפוש אחר משהו ומשאירים אחריהם הרס כללי. הוא גם דיווח על הריסות נוספות של בתים, שכמובן נובעות מחוסר היכולת לקבל אישורים כחוק. 

היום במת”ק סיפר לנו אדם על אירוע שהתרחש בתל אביב, שם הוא עובד ויש לו דירה.  זה קרה לפני המלחמה (לפני 07.10).  הוא נכנס לחנות כדי לקנות מצרכים. ואז נכנס לשם  אדם,  אמר לו שאסור לו להיכנס לחנות והאשים אותו בניסיון לפלרטט עם הקופאית. האיש שלנו אמר שהוא היה בחנות הזו רק פעם או פעמיים לפני כן, מכיוון שהוא בדרך כלל קונה במקום אחר. למרות זאת, האיש (ישראלי ככל הנראה) הורה לו לצאת מהחנות ובהיותו פלסטיני, הוא לא התווכח. האיש יצא אחריו וציווה עליו להישאר לעמוד במקומו!!  מכיוון שהיה לו אקדח הוא לא התווכח, ואז הגיעה המשטרה.  לא ברור מי זימן אותם. בסופו של דבר השוטרים אמרו לו שהוא יכול ללכת, ואת התוקף עזבו לנפשו. הפלסטיני אמר לשוטר שהוא חושש שהאיש יעקוב אחריו. לפחות השוטרים הקשיבו לו ולקחו אותו לאזור מרכזי שם עלה לאוטובוס והתרחק מהישג ידו של אותו חסיד בן גביר. נחמה קטנה. סיפור כל כך מדהים, שאלמלא היינו עדים למה שקורה מדי יום בשטחים הכבושים לא היינו מאמינים לו. 

ראינו שני דברים חיוביים היום, וחשבנו: האם נראה משהו נוסף שיחזיר שביב של תקווה?  זה לא קרה. ובכל זאת, הראשון קרה כשהגענו למת”ק והופתענו לגלות שהחניון מלא, והאולם מלא באנשים המתמודדים עם בעיות כיבושיות-בירוקרטיות שונות. כך פתאום, כמו שיכול לקרות רק במזרח התיכון, הפלסטינים שוב מקבלים את הכרטיסים המגנטיים שלהם כאן ולא בתרקומיא. אנשים הצליחו היום לדבר עם השוטר במת”ק, כמעט כרגיל, כמו לפני המלחמה. לחלק מהאנשים היו אישורים לעבוד בישראל אבל נראה כאילו הם נקנו בשוק השחור ולא ניתנו כחוק.

האירוע החיובי השני שכמו בישר את ביאת המשיח, קרה בדרכנו הביתה. כשפנינו לנסוע לגילה, ראינו שוטר ושוטרת עוצרים מכונית פלסטינית. המחשבה הראשונה שלנו הייתה על הטרדה. אבל אז ראינו אותם מוליכים קשיש עיוור לרכב ומבקשים מהנהג לקחת אותו ליעדו. ניגשנו אליהם ואמרנו להם שהם עשו לנו את היום. השוטר אמר: “כולנו בני אדם”.  עצוב שמילים כאלה היוצאות מפי שוטר ישראלי מצליחות להפתיע אותנו. אבל הן בכל זאת האירו לנו את היום.