בחמאם אל-מליח יש רק שתי משפחות. אתן כבר מכירות את זה מדוחות קודמים. אנחנו כבר בנות בית במקום. לא נשארו שם כמעט בני משפחה. רובם נמצאים עם העדר במקום אחר. ובאים מדי פעם לחמאם לשמר את אחיזתם במקום. צומוד. המשפחה השנייה, עזבה בחלקה עם העדר. נשארו שלושה להחזיק במקום.

עברנו בין המשפחות. נשארנו לשיחה ארוכה ומעניינת עם אחת מנשות המקום. היה כל כך מרתק להקשיב לה. לשמוע את הכוח שמאחורי המילים, את ההבנה של המצב, את האמונה והיכולת להמשיך ולהחזיק בעמדה כל כך אנושית. היא דמות של מנהיגה. אבל בינתיים מסתפקת בלהכין לנו ארוחה טובה למרות הרמדאן.
כשחזרנו לבית הראשון מצאנו אותו ריק. ריק מתושביו וריק כמעט מכל הרכוש…

נסענו לסמרה, שם היתה בשעות הבוקר התקלות עם נערי הטרקטורונים והצבא. אני מחפשת להם שם קצר ומייצג. הם מסתמנים כשכירי העבודה השחורה עבור הצבא-משטרה-ממשלה.
נערי-גבעות-טרקטורון-צבא-משטרה-ממשלה = נגטצמ”מ

שלוש חיילות מייצגות את הצבא באזור סמרה. הלכנו כל יושבי המקום לשמוח איתו בשחרורו ואז הופיעו החיילות מהתיאור הקודם, עם המתנחל, כיחידה אחת. נעצרו על הדרך לידינו. התקבצנו עם תושבי המקום מול החיילות והתחיל דיון. מרתק. הן שתקו. שמענו את הבכירה ביניהן מדווחת למפקד שלא מצאו את המבוקש בביתו וזו הסיבה שהן פה. אולי מתחבא כאן. בקיצור, בעוד הן שותקות ושוב מנסות לבדוק ת.ז של אחד הנוכחים, אולי הוא במקרה המבוקש, ואנחנו המתנדבים מסבירים להם שהם בצד הלא נכון של ההיסטוריה, התפזרנו, ללא שהן שלטו במצב. והן עשו אחורה פנה והסתלקו.
וככה זה ממשיך כל היום והלילה. סיפור בלתי נגמר.

אחד האחים החליט שדי לו בכך. הוא עוזב. יש לו עדר גדול מאוד, ואין לו דרך להאכיל אותו שלא במרעה. והמרעה אסור והאוכל שהוא קונה נבזז-נהרס על ידי הפורעים. הוא שבור.

עשינו מאמצי שכנוע, שדורשים מאיתנו למעשה לשנות את המצב. לגרום לסילוק המתנחלים משם. ולאפשר להם להמשיך לחיות במקום. מדובר באחד המקומות היותר חזקים ואחוזים בשטח. העזיבה שלהם היא קריסה של המבצר. כמו שהיתה אמורה להגיד השופטת.