הסענו את ס. ובנה, ע., שהוא חולה סרטן, מבית החולים רמב"מ בחיפה למחסום ריחן.  בכל זאת עצרנו קודם במחסום עאנין כדי להספיק להשקיף שם לפני שייסגר ב-15:30.

מחסום עאנין – 15:15
יש כמה טרקטורים, איש זקן עם חמור, ועוד 40 איש יושבים על הכביש או עומדים וממתינים לעבור. אנשים עוברים ונבדקים לאט. בילינו את רוב הזמן בהקשבה לאנשים שהתלוננו במרירות שלא מחדשים את אישורי המעבר שלהם, ומתחננים בפנינו לעזור. 
אדם אחד מראה לנו את האישור שלו, שתוקפו עומד להיגמר ב-20 לפברואר. אדם אחר מסביר שיש לו אישור, אבל לא נותנים אישורים לאשתו ולבנו. הוא צריך לעבוד במטע הזיתים שלו. "איך אני אעשה את זה לבד? איך?"  הוא שואל.  אנו מבטיחות לצלצל למת"ק, אבל מסבירות להם שאין לנו כוח לשנות את המצב.  החקלאים גם מתלוננים על הרועה הערבי הישראלי מעין סאהלה, שממשיך לרעות את העדר שלו במטעי הזיתים שלהם באזור התפר – ומנצל את העובדה שהם אינם יכולים לצאת כל יום ולמנוע את הנזק שנגרם לעצים שלהם על ידי העדרים.   

15:45 –  מחסום ריחן ברטעה
אנו מגיעות למחסום ריחן ומודיעות שיש לנו אישה ובנה החולה איתנו באוטו.  לאם יש אישור ישן איתה, והאישור החדש נמצא אצל בעלה, הממתין למטה בחניון הפלסטיני. הפקידה מטלפנת, גלגלי הביורוקרטיה מתחילים להתגלגל, ניירות נבדקים, ואחרי 10 דקות מרשים לנו לעבור. ע., עם צרור בלונים צבעוניים בידו, נכנס עם הוריו למכונית של הדוד שלו, והם נפרדים מאיתנו בתודה ונוסעים. 
מגרש החנייה מלא במכוניות ונהגים הממתינים להסיע אנשים הביתה. אנשים היוצאים מהטרמינל מדווחים שלקח להם 40 דקות, או אפילו שעה לעבור. ייתכן שהטענות האלו מוגזמות: הרי בסוף יום עבודה ארוך אפילו המתנה קצרה במחסום נראית ארוכה כנצח, אבל הדברים אינם מתנהלים היום בצורה חלקה.  מספרים לנו שהמחסום במבוא דותן-אמריחה על כביש ג'נין נפתח רק בשעה 06:00 – ואנשים אינם יכולים לעבור הלאה לריחן שכבר נפתח בשעה 5:00. 
בינתיים מחסום ריחן מתמלא בעוד שלטים.  שלט חדש ביציאה מהטרמינל מורה לאנשים להכין כרטיסים מגנטיים כדי לפתוח את השער, שטורק וחורק בלי הרף כשאנשים יוצאים. נהג אחד עומד להחזיר אנשים לחברון. הוא מסביר שהנסיעה תארך שעתיים והם צריכים לעבור עוד ארבעה מחסומים בדרך.  הנוסעים מתחלקים ביניהם במחיר הנסיעה – 450 ₪. 

16:25: כל התנועה בטרמינל נעצרת, השער על הכביש נסגר, והרמקול מכריז: "אירג'ה לווארה!" (להתרחק).  מסבירים לנו שאדם הגיע למחסום עם "מקדח ברגים" (כנראה מברג חשמלי או אקדח ניטים, לא ברור מה אבל בהיגיון של המחסומים כלי אוטומטי הוא נשק פוטנציאלי) וכיוון שהאדם היה חירש ולא דיבר, בדקו אותו בקפדנות. 
המחסום נפתח שוב ב-16:35. 
אנו פונות לצאת בנסיעה ומוצאות שהשער במרכז המחסום סגור. מצווים עלינו לצאת מהמכונית ובודקים את הרכב – כולל הבגאז'  והמנוע. קיבלנו יחס "כמעט כמו פלסטינים", היה חסר חיפוש על ידי הכלבים.  
עוד שלט חדש תלוי בקצה השרוול ליד הכניסה לטרמינל, בו כתוב שביום שלישי 10 בפברואר, יום הבחירות בישראל, המחסום ייפתח רק מהשעה 07:00. 
אנשים ממשיכים להגיע בקבוצות של כ-15 איש. חלון שני נפתח בכל פעם שקבוצה מגיעה. שישה אנשים מעוכבים יושבים על ספסל אחרי הכניסה לטרמינל וממתינים כבר חצי שעה.  לא מרשים לנו לדבר איתם.  אנשים טוענים שכאשר אנו נמצאות פותחים עוד חלון והכל הולך יותר מהר. לא ברור אם זה באמת תוצאה של הנוכחות שלנו, אבל כנראה שמעריכים שאנחנו פה.   

17:40 – מחסום שקד-טורה
למרות השעה המאוחרת יש עדיין תנועה של מכוניות בשני הכיוונים, והם עוברים במהירות אחרי בדיקה.  הירח עולה מעל הגבעות ואני מהרהרת על הרעיון של האדם שפגשנו בשרוול בריחן ששוב התלונן שלא מחדשים לו אישור עבודה. 
"מה יהיה?"  הוא שואל.
"יהיה טוב," אנו עונות.  "כאשר לא יהיו מחסומים."
הוא הציע: "בואו נפרק את המחסום הזה ביחד." 
רעיון מעולה.