הכנסת התפזרה, אך בחוץ הכל מתנהל כרגיל, לימי קורונה. הגענו לקראת הצהרים לעזון. הרחובות די שוממים. למרות שאין לימודים, לא היו ילדים ברחובות, כמה מהחנויות סגורות. מעט האנשים שראינו לא עטו מסכות, אפילו לא על הסנטר. התקבלנו בשמחה אצל ידידנו הוותיק. הוא עובד רק לפעמים, כשמודיעים לו שיש אפשרות להיכנס להתנחלות עינב, שם הוא עובד כמנהל עבודה של אחיו. ההיתר שהיה, נלקח ממנו כשעצרו את בנו ללא סיבה לשבועיים ושחררו. אך מאז, הבן, חשמלאי רכב שעבד בקלקיליה וטולכרם והיה גם עם היתר שנלקח ממנו, בטראומה. פוחד ואינו רוצה לעזוב את עזון אפילו לקלקיליה הקרובה. קשה. הבאנו הרבה חפצים אך החנות לא כל כך פעילה, אנשים פוחדים לקנות יד שנייה בגלל הקורונה. הילדים בבית, בתי הספר סגורים. קנינו שמן זית.

נסענו לחבלה. ב-12:50 היו כבר חיילים בין הגדרות והגיע רכב מ. צ. בצד חבלה חיכתה משאית גדולה וכמה אנשים, בשני הצדדים. הבנו שיפתחו רק כעבור זמן רב ונכנסנו למשתלה. קיבלו את פנינו שני הבנים. אחד לומד פיסיקה באוניברסיטה, שנה שנייה. ״צריך בשביל זה ראש גדול (מלווה בתנועות ידיים)… “יש לי!״ הוא אומר. אחיו בי״ב. שניהם לא מגיעים למוסדות הלימוד. חוץ מאשר לניסויים. עובדים ביום לומדים בלילה.

מעטים עוברים במחסום. הצעירים מתלוננים שלפעמים יש חיילים שלא מתייחסים יפה. יצאנו עם הרבה סחורה.