המחסום הזה הוא מחסום "מעבר" לישראל. למעשה הגדר משאירה את הכפר הפלסטיני עזון עתמה בצד "הישראלי". זאת על מנת לכלול את ההתנחלות "שערי תקווה" בשטחים המסופחים לישראל. התוצאה הצפויה היא שהתושבים חיים במכלאה. מן העבר האחד הכביש המהיר- שטח ישראל. ומן העבר השני מחסום דרכו נאלצים לעבור תושבי הכפר על מנת להגיע אל שאר הגדה. אנשים אשר אינם רשומים כתושבי הכפר בחלקו הישראלי (כי חלק מן הכפר נותר בשטח הפלסטיני) אינם יכולים להיכנס אל המתחם המגודר הזה. ויש לשים לב שתושבים פלסטינים הנחשבים "סיכון ביטחוני" במקרים אחרים- גרים במקומות מהם יש גישה חופשית לשטח ישראל- כאשר מעוניינים להשאיר את השטחים הסמוכים, מן העבר הישראלי של הגדר.

מיותר לציין כי הצבא מונע את התרחבותו הטבעית של הכפר בדרכים אלימות. בולטות במיוחד הריסות הבתים האפורות, למרגלות בתי ההתנחלות המפוארים על גגותיהם האדומים.

בימי חמישי מגיעים למחסום זה עובדים רבים הנאלצים להתגנב לישראל על מנת להרוויח כסף לכלכלת משפחתם. לצבא אין עניין במניעת כניסתם של העובדים הללו לישראל (דרכי הכניסה מוכרות לכל פלסטיני וגם לצבא), ועם זאת אינו מעוניין להנפיק להם אישורי עבודה (המשמשים פעמים רבות כלי לסחיטת שיתוף פעולה מן הפלסטינים). ובכל זאת יש לשמור על מראית עין. על כן בשוב העובדים לאחר שבוע עבודה מפרך בו נאלצו להסתתר מן המשטרה ומשמר הגבול, לעבוד שעות רבות בשכר זעום, ללא יכולת חוקית להגן על זכויותיהם, והרחק ממשפחותיהם- שכן את המסע המסוכן אי אפשר לעבור יותר מפעם בשבוע, הם שבים דרך מחסום אשר בו הם צפויים להיענש ולהיות מושפלים.

למעשה אין לדעת כיצד יתנהגו החיילים. לרוב יעכבו אותם מספר שעות ויניחו להם להמשיך (אל המחסום הבא), אולם פעמים רבות נוספות על כך השפלות- אלימות מילולית ופיזית.

14:10 אחד החיילים מבקש לגרש אותנו מן המחסום ולמנוע מאיתנו להגיע אל צידו השני. הוא מדגים יפה את מצב הבורות בו נשלחים החיילים להיות שוטרי פלסטינים. הוא טוען שהצד השני הוא שטח A 'נו , מרחב התפר' האסור לנושאי תעודות כחולות. שלושה צעירים שמתקרבים לראות על מה המהומה זוכים לצרחות מן החיילת "מה קמתם,מה קרה?".

אישה כבת שישים יושבת בסככה בבגדים חגיגיים, מן הכפר הסמוך, היא רוצה להגיע לחתונת קרוביה בעזון עתמה. היא ממתינה כבר כשעה כשאנו מגיעות- החייל סרב, אולם היא החליטה שלא תלך עד שיתנו לה.

החיילים בודקים את תעודותיו של תלמיד, בן 10, בכובד ראש.

ומספרים לנו אנשים שהצבא לא נותן להעביר ביצים אל הכפר, זה יוצר בעיות.

החל משלוש וחצי מתגברת תנועת האנשים והמכוניות במחסום.
אל האישה בסככה מצטרפת זקנה שהגיעה מכיוון עזון עתמה. הן חברות והיא באה כדי לעזור לה לעבור. הן פונות אל החייל יחד- לא, לא מסכים. וחוזרות אז לסככה עדיין לא מתייאשות.

גם בעלי אישורי עבודה עוברים חקירה צולבת מאת מפקד המחסום- איפה בדיוק הם עובדים, מהיכן הגיעו, מה שם בעל הבית שלהם. ואלו ללא אישורים מעוכבים לזמן מה ואז משוחררים. וכשרבים המעוכבים עומד בפניהם (הם- כשלושים גברים גילם בין 20 ל 60) ופוצח בנאום.

'קומו' הוא אומר להם. חלק קמים לא מבינים למי בדיוק הוא מתכוון. 'תתקרבו תתקרבו, אני לא מתכוון לחזור פעמיים' בטון מלא חשיבות עצמית. 'לכולכם אסור לעבור פה, לכולכם אסור להיכנס- למה אתם עושים את זה?' (לא מחכה לתשובה) 'תראה, אם אתה פועל טוב, בעל הבית מתקשר מבקש אישור בשבילכם, תלוי כמה אתה פועל טוב, לי נמאס כבר לראות אתכם, פעם הבאה יהיה לא נעים' משתהה קצת, ואז מסביר 'נזמין משטרה,אף אחד לא רוצה לשבת בכלא עופר? נכון' ומסתובב אלינו בחיוך משוכנע- 'למה אתן לא מצלמות עכשיו, כשאני עושה משהו טוב?'

שלוש וחצי שעות חיכו הנשים בסככה כדי להיכנס לכפר ולהשתתף בחתונה, ואז הלכו משם.

מעכבים החיילים בחור צעיר- 'אתה יודע טוב מאוד למה עיכבנו אותך, זה לא פעם ראשונה שאתה גונב מכונית'. שעתיים הוא עוכב שם ואז בא אבא שלו דיבר עם החייל ונתנו לו לקחת את האוטו והילד. אנשים אמרו שזה האוטו שלהם.

. ואותו מפקד מחסום מחליט שמ' אשר הגיע למחסום על אופניים מהעבודה משקר לו בנוגע למקום העבודה- 'מילא לא היית משקר לי, מילא, עכשיו תישאר תחכה' והוא מעוכב כשעה.

עזבנו בשעה 19:00.

תושבי הכפר מעידים כתמיד, שכאשר אנחנו באות גובר קצב הבידוק בצורה משמעותית.