מחסום עטרות:

במחסום היה תור מכוניות ארוך שנמשך עד מעבר לקצה האופק (כלומר למעלה מ-15 רכבים). בעוד אנחנו נשענות על המעקה ובוחנות את התנהלות הבדיקות (שום דבר מיוחד- לרוב הנהון של שלום לעבר היהודים ובדיקת תעודת הזהות של מי שהיה ספק באשר למוצאו) נגש אלינו מפקד המחסום והודיע לנו שאנחנו מפריעות לו "לתפעל את המחסום". יידענו אותו כי באין צו אלוף שמגדיר את המקום כאזור צבאי סגור מותר לנו לעמוד היכן שנרצה, מה גם שהוא זה שפנה אלינו ופתח איתנו בשיחה, כך שאם מישהו פוגע בהתנהלות המחסום הרי שזה הוא. לאחר ששהינו במחסום כעשר דקות החלטנו לעזוב.
מחסום קלנדיה:

כשחצינו במכונית את המחסום לצידו הצפוני, הבחנו בשני אמבולנסים. חנינו במגרש שמצידו של מחנה הפליטים ומיהרנו אל עבר הגדר לראות מה מתרחש. אחד האמבולנסים כבר עזב והבנו כי החולה (לדברי החובשים היה זה תינוק בן שנתיים עם מחלת לב) היה בדרכו אל בית חולים בירושלים. אולם ממש אז פצה המגפון שמחובר לפילבוקס את פיו, ובערבוב שפות בלתי מובן, כנראה בקש מאיתנו להתרחק (כך לפי פרשנותה של תמר שהיות ואותו מגפון כבר ניסה לפנות אליה מספר פעמים בעבר, היא מנוסה בשפת הסתרים אותה הוא דובר). אולם מפאת עוצמת הרעש לא ידענו לבטח כי אלינו הוא פונה והוספנו להביט לעברו של האמבולנס שנותר.

משפנינו ללכת הגיע ג'יפ של מג"ב אל מגרש החנייה ושני החיילים שיצאו ממנו החלו לגרש את נהגי המוניות שהחנו את רכבם ביציאה מהמחסום. הנהגים כעסו בעיקר משום שהם אינם מפריעים לאיש וברור לכל כי מדובר היה בהפגנת כוח מצד החיילים. התחלנו לצלם את השניים בפעולה, דבר שככול הנראה לא מצא חן בעיניהם ובתמורה הם פנו לאדם מבוגר, שישב ליד שניים מחבריו באולם ההמתנה של המחסום ובקשו לראות את התעודה שלו. הם אמרו לאותו אדם כי היות ותעודתו ירוקה לא יוכל לעבור היום, וזאת בשל הסגר. הזקן ענה כי הוא עובד באזור התעשייה של עטרות ולכן אין הסגר נוגע לו, מה גם שהוא כבר סיים את יום העבודה שלו. בתשובה נאמר לו "או שתלך או שתעבור". הזקן נאלץ לגדוע את השיחה עם חבריו ולשוב לביתו. 

מוכר הקפה סיפר לנו כי כאשר ביקש לעבור בשעות הבוקר את מחסום ג'עבה, גילה ניידת משטרה שעמדה בכניסה למחסום. השוטרים באו על תקן פקחי תנועה במטרה להכיל על תושבי הגדה את חוקיה של מדינת ישראל. בשל כך רבים נמנעו מלעבור את המחסום ובחרו להחנות את רכבם לצד הכביש עד שהניידת עזבה את המקום. השוטרים הגיעו לג'עבה ב-4 בבוקר ועזבו ב-6.

למרות הסגר שחל באותו היום, התור במחסום הולכי הרגל (גם בזה של הרכבים) היה ארוך. מכר הסביר לנו שזה משום שהחיילים עובדים לאט. כשנעמדנו בתור היו שלושה מסלולים פתוחים ולקח לנו 20 דקות לעבור. החיילת בעמדת הבדיקה החלה לשאול אותנו אם אנחנו נגד החיילים הישראלים, ואותי שאלה אם בכלל עשיתי שירות צבאי…

מחסום ביר זית/עטרה:
נסענו למחסום זה בידיעה שאף על פי שרבים חושבים שהצבא עזב את המקום לפי הוראתו של שר הביטחון,  חיילים תמיד מאיישים את הפילבוקס. מכרים פלסטינים שספרנו להם שזו התחנה הבאה טענו בפנינו שלא נמצא שם דבר. כשחנינו הבחנו כי אומנם היה חייל שתיצפת על המחסום מלמעלה. משהוצאנו את המצלמה הוא צעק אלינו מלמעלה שאסור לנו לצלם. במהלך הויכוח הרגיל שהתנהל, הוא שמח לשתף בתפיסת עולמו: "הערבים הם פרימיטיביים ומטומטמים". לאחר מספר דקות חבריו ליחידה (הם היו מהנח"ל), שני חיילים ומפקד המחסום, יצאו מהשער שסוגר את הפילבוקס ובאו לקראתנו. הם בקשו לדעת מאיפה אנחנו, כלומר, מטעם מי אנחנו מסיירות שם, ולאחר דין ודברים קצר (במהלכו יידע אותנו המפקד כי אומנם יש שם מצלמות ובמגדל יש מסכים- אך המצלמות אינן פועלות), המפקד יצר קשר עם הממונים עליו כדי לשאול אם "מותר" לנו להיות שם.  הדבר לקח זמן מה ואנחנו כבר התארגנו ללכת , בעוד אנו מתחילות להיכנס לאוטו ראינו את שלושת החיילים נגשים לאי התנועה ונעמדים, כאילו הם עומדים לבצע חיפושים במי שעובר במחסום. יצאנו מהאוטו וצפינו בהם זמן מה, הם לא עשו דבר אף על פי שהפלסטינים שחלפו במחסום האטו את קצב נסיעתם פן אולי מי מהחיילים יחליט לעצור אותו. לאחר שהדבר נמשך כך כעשר דקות עזבנו את המקום.