ילד אסור! – ילד (עדיין)מותר.

מחסום קלנדיה:

בבקשה תפיצו, בבקשה ספרו על הילדים של קלנדיה שנאסרים ונאסרים אחד לאחד!

לילד הזה יש פנים ויש לו שם. יש לו אב ואם דואגים שאינם יודעים להיכן מחמוד [בתמונה] נלקח ובשל מה. הם גם ודאי תוהים היכן עוברים עליו הימים וגרוע מזה –  הלילות, האם אלו שהפליאו בו את מכותיהם הפכו אותו לנכה (כפי שקרה לרבים אחרים שגורלם לא שפר עליהם), אולי גופו שותת דם, אולי כואב לו, אולי הוא בוכה, אולי הוא מבקש את אמו, קורא בשם אביו, אולי הוא שותק, אולי זעקתו חנוקה ועצורה מאין שומע ומנחם.

זה אמנם קורה כל יום, כל השנה, בכל שטחי הגדה, אבל כשהגעתי לתת למחמוד בן השלוש עשרה את תמונת דיוקנו שצילמתי בפעם האחרונה שנפגשנו והוא לא היה בין הילדים הסובבים את המחסום, משלא מצאתי אותו בין להקות הרוכלים והמובטלים והוא כדרכו בכל ימות השנה ובכל מזג אויר מתאמץ להרוויח כמה שקלים תוך שידול נהגים ועוברי אורח לקנות בקבוק מים, כשהפניתי את ראשי הנה ושוב, אולי אראה אותו בין טורי המכוניות המסתרכות בחזית המחסום, עטפו אותי מכל עברי ילדים ובוגריםובישרו:"אסרו את מחמוד…אסרו את מחמוד…".  וכמו נפער בתוכי חור גדול ואפל ונורא.

ההכרות הופכת את ההעלמות האלימה של ילד זה וכל אחד מהילדים של קלנדיה גם לעניין אישי שלי.

"לפני יומיים, אולי לפני שלושה ימים", סיפרו, יצאו חיילים ממתחם המחסום, תפסו ולקחו את מחמוד, אזקו אותו  ותוך שגררו אותו הרביצו לו: "הכו אותו יותר מדי חזק" (אמר איש אחד).

ובאחת, הילד הזה, שיש לחזור ולומר שהוא רק בן שלוש עשרה, וקוראים לו מחמוד, והוא מהעיירה הסמוכה א-רם, שעד לפני שלושה ימים היה ילד רוכל, עכשיו הוא באי שם לא ידוע, אסיר בשם בטחון המדינה.

ההרגל למצוא אותם, את הילדים האלו, במקום הצפוי, במקום שהועיד להם שלא בטובתם גורלם, שהועידו להם הוריהם, כשיודעים את שמם ומזהים את מראה פניהם ומחוות גופם, כמו מחמוד שחסר לי ביום המתואר, כמו הילד איברהים שראיתי אותו בכלא עופר והוא יושב אזוק מול "כסא הכבוד" של השופטת שרון ריבלין וכמו הנער נביל שהיינו עדות לאזיקתו קשירת עיניו – הכאב והזוועה הופכים אישיים.

הידיעה שמחמוד ואיברהים ונביל אינם יוצאי דופן, שקלנדיה גם היא אינה יוצאת דופן, עובדות אלו אין בהן נחמה. ההיפך הוא הנכון. ההליך הבנאלי שבמאסרם והיעלמותם של ילדים מהנוף הרגיל הוא איום ישיר ועקיף. הוא מאיים עליהם בכל רגע נתון, אך מאיים גם על הבוחרות להתקרב אל הנפשות האבודות והאובדות האלו, לחבבם ואולי להביא מעט רוך, צל חיוך וקורטוב של נחת לשגרת יומם וחייהם הקשים מנשוא. זוהי גרסת ידידות המתגשמת בכל שבוע, באותו היום, באותה השעה. וגם אם לדקות ספורות הריהי ידידות שיש בצדה אחריות, כי ברוח דברי השועל, ידידו של הנסיך הקטן (א. דה סנט-אכזופרי)

בכוחה הנעים של הידידות טמונים זרעי הכאב והפחד.

nחסום עטרה ביר-זית:

סביב המבצר נעשו עבודות שיפור פני השטח: שדה הקוצים שהקיף את המגדל נחרש ואבני טוף זעירות פוזרו. עשרות תרמילי כדורים ורימוני גז הפזורים בכל מקום מעידים שמעת לעת המחסום פעיל ויורה.

יושבי המגדל – חייל וקצין (סגן) ירדו והשמיעו מנגינות מוכרות:"אסור לכן להיות פה… אסור לכן לצלם… זה שטח צבאי…" ומשלא הועיל ונשארנו וגם צלמנו, הוסיפו:"זה שטח צבאי סגור!".

לא עזר שהעמדנו אותם על טעותם, שאמרנו שמחסום אינו שטח צבאי ובודאי אינו "שטח צבאי סגור", גם המסמך מטעמו של דובר צה"ל המאשר לנו להיות ולצלם במחסומים ובקשתו המפורשת והכתובה של החתום על המסמך שיש להימנע מלהתעמת עם נציגי ארגונים אזרחיים לא יצרה את הרושם המקווה והסגן הזמין תגבורת. כנראה שיש צורך במחלקה שלמה של חיילים להכניע שלוש נשים.  במהרה הגיע במעלה הדרך רכב צבאי ומפקד חדש, סרן, לקח את פיקוד. הוא צעד לעברנו כשרובהו מכוון ישירות למרכז גופי. רק משביקשתי וחזרתי וביקשתי שלא יכוון את קנה הרובה אלי – הסיט את הקנה ופתח בנאום רועם:"יש לכן חמש דקות להסתלק מפה!" – אל תנסו אותי! – כבר עברה חצי דקה! – אני הריבון במקום…. אני מחליט ואתן חייבות להישמע!…"

לא ניתן היה להבקיע ולחדור ולו במילה לתוך להט דיבורו, הוא המשיך ואיים שישתמש נגדנו בכוח, שיאזוק אותנו ושיכבול אותנו….

האיש היה משכנע, אלים, ברוטאלי ומתכוון לכל מילה. יותר משחששנו מהאיום להיאסר, נבהלנו מהאיום להחרים את המצלמות.

וכשאנחנו מצמידות את המצלמות לגוף לבל תוצאנה מרשותנו ובטרם עברו חמש הדקות קיפלנו את הזנב.