ילד בן עשר מרצה שלושה חדשי מאסר בכלא עופר

מחסום קלנדיה:
מאז שב מכלא עופר, מחמוד הוא ראשון הילדים הממהרים לעברי. אולי בגלל שהייתה מישהי שהתעניינה בגורלו בימים בהם היה כלוא וכששוחרר. גם עבורי מחמוד אינו עוד אחד מכולם אלא לכשעצמו, הוא נראה, הוא מצולם, הוא מחכה לתמונות, הוא מודה כשהן בידיו, וכשאני שואלת מה מצב הרגל שנפגעה, הוא מטה ראש בביישנות שאינה אופיינית לו ולחבריו כשהם עוסקים במשלח ידם – הרוכלות, מחייך ומשיב: "לא, זה כבר לא כואב…" ובמבוכת מה נעתר לספר מסיפורי הכלא, אומר ששם, בכלא עופר, שמונה חלקו חדר, מהם נערים ומהם בגירים, שהקטן מכולם היה ילד בן עשר(!)ממחנה הפליטים ג'לזון שמרצה שלושה חדשי מאסר, שהוא עצמו, מחמוד, לא הוכה שם, רק נלקח לחקירה, שהכחיש בחקירה שזרק אבנים ושהחוקרים דרשו שימסור שמות. כששוחרר מכלא עופר והושבו לו בגדיו "הם לא לקחו את הכסף" ורווחיו מיום העבודה בו נעצר נשארו בכיסים וכיסו את עלות נסיעתו חזרה הביתה.

הידיעה שכמה שעות מאוחר יותר, לאחר חצות אותו הלילה, מעתצם אדואן בן ה-22 ועלי ח'ליפה בן ה-23 נורו למוות, הופכת לגבי את חייו של מחמוד ושל הילדים האחרים לפריכה ושבירה כל כך, וכמו בכרוניקה של מוות ידוע מראש ערפם וגבם של הילדים/הנערים המוכרים חולפים בראשי חשופים כמטרה מזדמנת לקני רובי הציידים, כי לא רק חירותם תלויה על חוט השערה, גם פתיל חייהם נגזר דינו בהדק הרולטה.

האם הידיעה ש:"בצה"ל יבדקו את השימוש באש חיה" (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4102658,00.html) אמורה לפייס או להביא ניחומים?

גם מסיבה זו חובה להמשיך ולתת להם פנים ושמות, לצלם ולפרסם ולספר, כי הילדים של היום, הנערים והבחורים של מחר הם סיפור הכיבוש בהווה ובעתיד.

חולה לב תושב עזה עשה את דרכו לניתוח בבית החולים שבשכם. האיש הועבר וטולטל זו הפעם השלישית באותו יום מאמבולנס לאמבולנס, מאלונקה לאלונקה, נותק מבלון חמצן ישראלי ומיד, שלא יקרסו ריאותיו, חובר לבלון חמצן פלסטיני, הוא וניירותיו שנבדקו במחסום ארז – שבו ופשפשו בהם בקלנדיה בעוד הוא שוכב חסר אונים, חשוף לשמש היוקדת ולאוויר הרווי בגזי פליטת המכוניות ומקווה לטוב.

חשבון גס מעלה שמרגע שעזב את ביתו יחלפו כעשר שעות עד שיגיע למקום אישפוזו.

תקנה/גזירה חדשה:
כל המחנה את רכבו במגרש החנייה מצדו הפלסטיני של המחסום בין השעות שמונה בערב ל- חמש לפנות בקר, רכבו ייגרר!  

מחסום עטרה/ביר זית
"למה אתן עוד באות הנה? –  המקום מזמן כבר לא מתפקד כמחסום!" שאל אחד משני חיילי המילואים שירדו לקראתנו מהפילבוקס. הבחור שהתעקש ש"זה לא מחסום", אמר בהקשר אחר:"פה, במוצב".

הוא לא מבין ומסרב להבין ש"מוצב" המאוכלס בחיילים חמושים, שלפעמים, גם אם לא בתכיפות כבעבר, יורדים מהפילבוקס, נעמדים במרכז הכביש, עוצרים רכבים, בודקים תעודות ומעת לעת (לעדותם שלהם) אפילו עוצרים בני אדם, או לשיטתם: "תופסים חשודים" ואפילו יורים – תרמילי כדורי רובים ורימוני גז ריקים פזורים בסביבה מעידים על כך כך, כל אלו, סימנים למחסום.