הבאנו כמה חבילות מזון לכל משפחה שנבקר (באדיבות נאוה שמקבלת מתורמים לא ידועים) וכמובן בגדים ושאר תרומות.

יום שמש, שמיים כחולים, משטחים ירוקיםםםםם,
המרעה בחמאם אל מליח עובר בשלום. סוף סוף יש לכבשים מה ללחך. לא סתם בוחשות באדמה. כבשים יכולות ללחך כל היום. אפילו כשהן שבעות. אבל אם כבשה אחרי המלטה שומעת פעייה מכיוון הדיר, היא מייד נעמדת ומחזירה מממההה ומתכוונת לחזור ולהניק. ממרחק של מאות מטרים.

היינו באזור קרוב למאהל, כל זמן הרעייה הסתובב על הכביש הקרוב טרקטורון מתנחלי, עלה וירד וחזר ובא. ולפעמים הנהג צילם מרחוק. בעל הכבשים אמר שרק הוא יוצא למרעה, למרות שיש לו בנים בוגרים. הם פוחדים לצאת. וגם הוא פוחד עליהם. גם הוא מתקשה לצאת לבד.

לפני שבועיים הגיעו אליהם מתנחלים ועצרו כמה מהם. אחד הבנים נעצר ונלקח למחנה עופר, שם היה עצור 4 ימים. בעל הבית ושתי נשותיו נלקחו לבסיס/מוצב צבאי בבקעה, ישבו 5 שעות מחוץ לבסיס בגשם ובקור, ללא שום תחקיר. סתם. עד שבשעה מאוחרת בלילה העבירו אותם ליישוב הקרוב, ואז באו מלווים שהיו באזור והחזירו אותם לביתם. הם חיים עכשיו בפחד מתמיד. סידרו לעצמם שמירת לילה. כל פרק זמן מתחלפים ביניהם הבנים. מדי פעם מגיעים לישון אצלם מתנדבי חו”ל שפזורים גם הם בבקעה.

למעשה מכל הקהילה שהיתה במקום נשארו רק שתי משפחות. היתר ברחו לאחר שמנחלי הגבעות גנבו ורצחו להם חלק מהעדר. היום חלקם עברו לעיירה ומכרו את הכבשים וחלקם עברו לגור עם העדר לצד עיירה אחרת. המצב של כולם רע. קשה למצוא עבודה וקשה גם להתחיל מחדש עם עדר ללא שדות למרעה.
כולם מתפללים שהדבר הזה יגמר כבר.

בצהרים בקרנו בסמרה, מכחול וחמאם אל מליח. נהנינו מאירוח לתפארת אצל המשפחות וילדים בחופשה, משפחה ועוד משפחה במקומות שונים.

שער חדש נחנך היום בדרך עפר שיוצאת מאזור בקעות צפונה. לעטוף והכפרים שלמעלה.