ענבתא, א-ראס – יום ראשון 06.08.06, אחה”צמשקיפות: אליקס ו., סוזאן ל. (מדווחת) אורחת: שרי מ.סיכום המצאה מחדש היא שם המשחק. הטלאת הכיבוש, הנכונות לחדש ולשפץ, לבצע מתיחת פנים לזוועה שהייתה עד כה, כדי שהעתיד יהיה עוד יותר זוועתי. שום דבר נוסף שום דבר אינו נגרע. בדרך לענבתא 1610 יש עכשיו פרצה רחבה, המובילה לגבעות היבשות בכיוון סבסטיה וג’נין. דרך פרצה זו מתנהלות מוניות ומשאיות בזהירות מעל למשטחים הבלתי יציבים. מראה חדש: פעולת גב-אל-גב בצד הדרך ליד המחצבה הפלסטינאית שבכביש המוביל לבית-ליד. ענבתא 1615 איזה זעזוע: שטחי הביצות הציוריים בכניסה לעמק ענבתא נחרטו לצורך סלילת כביש רחב עתידי. סלילי התיל הדוקרני ושורות השיחים נעלמו. שפלדוזר עומד, לא פעיל, בסוף העמק ונגד יורד ממשאית צבאית, משחרר את החלקים השונים ממנעוליהם ויוצא לדרכו בלי לעשות עוד דבר.נהגי המוניות מתענים: הם כבר מחכים שלוש עד ארבע שעות. שום דבר איננו זז. תור המשאיות, המכוניות ורכב אחר משתרך עד לצומת מצד אחד ולמקום שאיננו נראה בכיוון השני. תוהו ובוהו מוחלט. הכול נעצר לגמרי.המחסומים הוצבו עתה במרכז הכביש עם שני חיילים בכל אחד מהם. החייל שעובד במחסום בדרך המובילה לטול כרם מסרב לענות לשאלות כל שהן: “דברו עם הקצין, לא אתי”. הוא חוזר על כך פעם נוספת. הסגן שנמצא בעמדת הבטון בודק את האנשים, מבלי לכוון את נשקו אליהם, שוב במערכת של טיילות בטון שנתקלנו בהם פעם בצרה (נראה לנו שזה היה מזמן). ובכן המציאו אותם מחדש כדי ליצור בלבול והשפלה להולכי הרגל הבאים מטול כרם. אישה אמריקאית, ילידת פלסטין, מביעה את תדהמתה מהטיפול שמקבלים אלו שמחכים. היא כבר קיבלה את העובדה שעליה לחכות בתור במונית עם משפחתה במשך שעות ומתחננת לסגן, בשם אלו שמסביבה, שיבדוק אותם וייתן להם לעבור. ללא כל תועלת. הסגן אומר לה “נשים אלו (ממחסום ווטש) יכולות לעמוד במחסום, אך לא היא”. בסגנון שאינה אופיינית לפלסטינאים, היא ממליצה לו להשתמש בקצת אנושיות והתחשבות.התור מתחיל עתה להתקדם, אולם נאמר לנו שעד כה הוא לא זז במשך שעות. הבדיקה טרחנית, אבל המפקד מגלה רצון טוב, בניגוד לחיילים במחסומים האחרים שאינם מושפעים על ידו. הם אוספים את תעודות הזהות של קבוצה בת שבעה צעירים, העומדים בשמש ומחכים לחזור למונית הצהובה שלהם. אין כל הקלה כאן עבורם מהשמש הלוהטת ומהאבק האינסופי. שום דבר לא קורה. הם מחכים ומחכים.רק כאשר מגיע שוב הסרן מוחזרות תעודות הזהות שלהם באופן מיידי. הצרה היא ששני החיילים שעבדו, כביכול, במחסום זה, לכיוון לטול כרם, התחלפו עכשיו עם השניים, כולל המפקד, שעבדו במחסום בכיוון מטול כרם. 1645 אין כל גמישות בכללים: גבר, המנסה לעבור זה שעות רבות, מאז 10:00,כדי להשתתף בחתונה, איננו מקבל כל הקלה. צעיר המנסה להגיע אל אביו החולה ברמאללה אינו מורשה לעבור: אין לו אישור הוא צריך להשיג אישור. “עד אז הוא ימות”. 1703″כל הבנות יכולות להתקדם” קוראים החיילים ואחד הצעירים עוזר להן לשאת את התיקים שלהן. “אתה בחורה?” שואל אותו אחד החיילים בגיחוך. אחר כך עוד הוראות: “שני גברים בכל פעם, לא שלושה”. יש עכשיו לפחות 14 כלי רכב המנסים להגיע לטול כרם – כולל שני אמבולנסים, כמה סמי-טריילרים, כל מה שיכול לנוע, חוץ מעגלות חמור, שאינם נמצאים במחסום זה שבעיקרו נועד למשאיות. 1720אנחנו עוזבות בלב כבד. התור בכיוון טול כרם הוא עכשיו אינסופי. אין כל אפשרות שכולם ייבדקו עד 18:00, השעה שבה אמורים לחדש את “השיפוצים” במחסום ענבתא. ג’בארה 1735 הסמל שואל אותנו בקפדנות על כוונתנו לעלות לא-ראס, בודקים את תעודות הזהות שלנו בכניסה וביציאה. רכב משטרה שוב עומד בכניסה לגדה המערבית הכבושה עם הפנים מזרחה. חוץ מזה אין קורה דבר במקום זה שהיה פעם מחסום.א-ראס שני חיילים נמצאים בשער 753 הפתוח ובא-ראס התור הרגיל של מכוניות מתפתל במורד הגבעה. כל אחת מעמדות הבטון, הבנויות משתי קוביות אופקיות ואחת אנכית המוצבות אחת על גבי השנייה כמו קוביות משחק של ילדים, מאוישת. קבוצת פועלים חקלאיים מורשית לעבור בזמן שהגענו. אחד מהם מסמן לנו, כמתנצל על כך שלא השיב לברכתנו, שהוא נתן לחייל להבין שהוא איננו מבין עברית. החיים בכל כיעורם ממשיכים וממשיכים.