שבועיים קודם היציאה לשטח תיאמתי עם ‘קול רבני לזכויות אדם’ ועם מוסא, בעלה של מרים (כבר 4 שנים אנו לוקחות אותה לזריקות עיניים ובזכות הטיפול שב אליה מאור עיניה) שישלחו משאית עם 70 קרטונים עם אוכל יבש. סוכם שמוסא יכין רשימה של הנזקקים ביותר בכפר פסאיל. למעשה כל התושבים היום נזקקים, כי כבר חצי שנה יושבים הפועלים בבתיהם, בטלים מעבודה עקב הסגר וסגירת המחסומים, והמתנחלים ממשיכים לנשל ולגרש עשרות רועים, על עדריהם, משטחי המרעה והמגורים שלהם. המצב בפסאיל קשה והיה מאוד קשה לחלֵק מזון רק לנזקקים ביותר. כל חבילה הכילה קמח, אורז, פסטה, סוכר, שמן, טונה, חלווה, תה, עדשים ועוד.

בפעם הקודמת הבאנו את הארגזים אל הבתים. אבל לכל מקום הגיעו גם אנשים נזקקים לא פחות. נשים מורעבות רדפו בדמעות אחרי המכונית שלנו כשעזבנו. ומכיוון שהמשאית מביאה את כל הארגזים לנקודה אחת, החלטנו שהפעם יבואו האנשים לחצר הבית של מוסא ונחלק. מוסא התכונן היטב ועשה רשימה של האנשים העניים ביותר, למי לתת, כשלעצמה משימה נוראית ומסתבר בלתי אפשרית!

כשעה אחרי שהגענו החלה נהירה של נשים עטופות בשחור או בסגול כהה, צעירות וזקנות, אשר החלו לחטוף קופסאות. לא הצלחנו לעצור את הנשים הנואשות, שלקחו עבור עצמן וגם עבור משפחותיהן ושכניהן. שתי נשים לקחו 14 ארגזים. מוסא ניסה בכל כוחו לעצור אותן, צעק ואפילו דחף והוציא מידי חלק מהנשים את הקרטונים והחזיר לערימה. מהצד השני הגיעו מכוניות וחיכו לשוך המהומה כדי לקבל קופסה. תחריר, איתה אנחנו בקשר הדוק ויודעות שמצבה קשה ביותר כי בעלה לא עובד מזה חצי שנה, והיא אישה חולה, הצליחה לקחת לשתי שכנותיה אבל לא עמד לה כוחה לסחוב גם לעצמה. הבטחתי לה שאחרי שנגמור אביא לה במכוניתי.

מוסא איבד את העשתונות וצרח על הנשים, קרע את חולצתו ושפך על ראשו אפר מרוב ייאוש. כאוס מוחלט. בכוח שמרנו כמה ארגזים לכאלה שלא יכלו להגיע – חולים ונכים ונסענו להביא להם.

לאחר החלוקה הבאנו לתחריר את הקופסה שלה. אצלה נודע לנו שהיא הביאה קופסה לפתח הבית של הג’ר, אישה חולה במחלת ניוון שרירים, אבל מישהו גנב אותה ולנו לא נשארה אף קופסה לתת לה. היה רגע של התרגשות כאשר תחריר, בעצמה חולה ועניה ביותר, שתמיד מבקשת מאיתנו אוכל לילדיה ותרופות, אמרה לנו: אני אתן להג’ר את שלי. מחווה מדהימה ממי שאין לה, למי שיש לה עוד פחות. נסענו עם הקופסה של תחריר להג’ר ומצאנו אותה בבית דל וריק, הפתח חסום במזגן ענק שכבר לא עובד אלא משמש כמאוורר. בחושך היא ישבה על מיטת ברזל, קביים לידה ודיברה בקול חלש. זה היה מראה עצוב. הכרנו אותה בעבר כאישה נמרצת עם אמירה חזקה שאפילו דיברה אנגלית.

מותשות נסענו לבקר את משפחתו של מחמוד, שמרצה עונש מאסר. זאת לאחר ששיתף בפייסבוק בסוף אוקטובר 23  תפילה של אימאם שקרא לאל לנקום את מותם של ילדים ונשים בעזה. אני מכירה את מחמוד 15 שנה והוא חבר טוב של הרבה פעילים ישראלים. הוא אדם לחלוטין לא פוליטי ובהחלט לא מסית. בהיסח דעת הוא שיתף. טיפשות, זה הכל. ועל זה הוא משלם בחמישה חודשי מאסר ו-2,000 ש”ח קנס. רק נציין שכל הבקעה זרועה שלטים שקוראים מוות לערבים וחברי כנסת משמיעים השכם והערב דברים נוראיים פי כמה. בלעדיו כל עול הבית והמשפחה נופל על כתפי אשתו בלבד. היא ממש קורסת. כל היוזמות והמיזמים החקלאיים הנפלאים שלו, התאימו לאנרגיה שלו. היא נותרה בבית עם שתי אחיותיו מוגבלות בשכלן, זוג הורים קשישים (85) וילדים קטנים.  עכשיו כבר יש תאריך יעד לשיחרורו, גם אם עדיין רחוק (עוד חודשיים). הוקל להם. הייצוג המשפטי שלו עלה הרבה כסף שאין למשפחה והם זקוקים לתרומות בדחיפות.