שוו לעצמכם מצב בו במשך שנה וחצי אינכם עובדים, לא נכנס אפילו שקל ולא היו לכם חסכונות כי גם קודם בקושי פרנסתם. 80% מתושבי הגדה במצב הזה, והיתר? ובכן אלה היו רועים – גורשו ע”י כמעט כולם ע”י מתנחלים בגיבוי הצבא מאזורי המרעה, על רבים מהחקלאים  נאסר להגיע לשדות ולמטעי הזיתים שלהם , והמעטים ברי המזל שעוד יש להם עבודה, מתקשים להגיע אליה כי מרבית הכפרים והערים חסומים. וכך כמעט כל הפלסטינים בגדה, שלא היה להם, אגב, שום קשר לזוועות ה-7 באוקטובר, נענשים אך ורק בגלל מוצאם האתני. נענשים באכזריות – 2 מיליון איש, ילדים, זקנים, גברים ונשים רעבים ללחם כבר שנה וחצי !!

מרים הזקנה, אותה הייתי לוקחת לזריקות בעיניים, אמרה לי לפני כמה שבועות – כבר חודש לא אכלנו אף ירק מלבד בצל .

קבוצת ארגונים בהובלת קול רבני לזכויות אדם התארגנה להשיג תרומות ושולחת חבילות מזון לכפרים ולערים בגדה. כל חבילה מכילה את המינימום (שמספיק אולי לכמה ימים בלבד) : קמח, אורז, קטניות, שמן, קופסת טונה, רסק עגבניות, סוכר, פסטה.

ביום שני נסענו נאוה ואני לפסאיל לחלק 80 חבילות מזון למשפחות הכי נזקקות (לפי רשימה שהכין מוסא, איש הקשר שלנו בכפר). כשהחבילות חולקו היו עוד עשרות נשים שלא קיבלו ובדמעות התחננו לחבילה, או חלק מחבילה, ולא היה לנו. עמדנו חפויות ראש, כשהן חזרו וביקשו בדמעות וסיפרו על מצוקתן וקצרה ידנו מלעזור. יצאנו משם מדוכאות עד עפר. לא יכולנו להימנע מהמחשבה שאנחנו נשלם על אכזריותנו, על כך שאנחנו מייבאים פועלים מסין ומהודו, על כך שאנחנו נותנים יד בשתיקתנו לגירושם מבתיהם ומאזורי המרעה ומשדותיהם – להרעבתם של מיליוני בני אדם.  מצוקה כזו לא תעבור בשקט. יום אחד זה יתפוצץ לנו בפנים ואנחנו נופתע מ”כפיות הטובה, שהרי הסענו את החולים שלהם לבתי חולים כאשר קרסו.