בחדר קטן ומעופש, ללא חלונות, יושבת כיום ת’ עם בנותיה. ערמת מזרוניות תופסת חצי חדר ואחיותיה עם ילדיה וכל השכונה נכנסים ויוצאים לעודד אותה. אפילו מים אין להם. ת’, ללא איפור, לבושה שחורים, ניכר בה הדיכאון שהיא שרויה בו. אני לא יודעת איפה ע’ והבנים ישנים.
הבאנו מכונית עמוסת אוכל ונעליים שקנינו ערב קודם, אבל ת’ פוכרת ידיה בייאוש – את החדר העלוב הם חייבים לעזוב תוך שבוע, ואין להם לאן ללכת. ע’ מחפש, ובינתיים לא מוצא דירה לשכור בעוג’ה. יהיה להם קשה, גם אם ימצאו משהו בעוג’ה, כי המשפחות – הורים, אחים, אחיינים  – כולם יישארו בפסאיל. ולמרות  שעוג’ה היא במרחק 10 דקות נסיעה- איך יסתדרו כאשר לאף אחד אין מכונית? ואיזו עבודה ימצא ע’? איך יפרנס 8 ילדים?
שובר את הלב – אנשים שטיפחו בית פשוט, אבל יפה, עם גינה מוצלת, במשך למעלה מ-10 שנים, מרוסקת, חסרת בית, וכל זה מעשה ידי המנהל האזרחי הישראלי – במצוות המתנחלים מהתנחלות תומר. קללה עליכם על אכזריותכם ורשעותכם כלפי אנשים תמימים, משפחה, ילדים שלא עשו לכם מאומה!
בנוסף סיפרה לנו ת’, שעכשיו, לאחר שהצליחו להרוס את חיי משפחתה, הם חצו את הכביש ועברו להתעלל במשפחה של בעלה וילדיה של מריים ז”ל  -האישה העיוורת שלקחתי לזריקות בעיניים. לאחרונה נותרו שם רק 2 מילדיה של מריים, בני 18-19 האחד עם צרכים מיוחדים והשני חולה בסכרת קשה ובעיות קשות ברגליים. לא נראה שהם יוכלו להחזיק מעמד מול האלימות המתגברת של המתנחלים.

13.30- הגענו בדרך בוצית קשה לח’ירבת א-טוואייל. בדרך ראינו מתנחל עם עיזים צועד לכיוון ח’ירבת טוואייל. אנחנו אמורים להחליף את 4 חברי משמרת הבוקר, אבל מייד כשהגענו הגיעה קריאה שהמתנחל מגיע עם עדר העיזים שלו לבית של נ’, דרך שדה החיטה  של נ’ אותו העדר רומס ואוכל.  והם רצו לגרש אותם . לאחר מחצית השעה עלינו להחליף אותם בגשם זלעפות. במחציתו של שדה החיטה של נ’, בגשם שוטף, אנחנו מתרוצצים ומקרקשים בבקבוקים מלאי אבנים ומפחידים עיזים כדי להרחיק אותם, ואילו המתנחל מתרוצץ בצעקות מעברם השני עם מקל ומפחידם לעברנו. אבל לחיות יש יותר שכל – לא בא לעיזים להרטב ולכן הם פשוט עקפו את המתנחל והלכו לעבר ההתנחלות כשלמתנחל לא הייתה ברירה והוא נשרך אחריהן.
נכנסנו מתחת לגגון של הדיר כדי להסתתר מפני הגשם (הגם שזה לא באמת שינה, כי כבר היינו ספוגי מים) ונ’ ואחיו הגישו לנו תה חם. כשפסק הגשם ראה נ’ שהמתנחל ועיזיו חוזרים לשדהו וביקש מאיתנו להתרחק כי חשב שעצם העימות בינינו לבין המתנחל רק מעודד אותו. כמנהגנו – מילאנו את בקשתו והתרחקנו. לא עבר זמן רב ונ’ קרא לנו בדחיפות – המתנחל הגיע כבר עד לבית והוא מסתובב עם עיזיו בחצר הבית, בניסיון להיכנס לבית עצמו. מיהרנו לשם ובמשך השעות הקרובות הרחקנו, עם בקבוקינו המקרקשים וצעקות, אט אט את העדר. ב-16.30 התיישב המתנחל על אבן וכתב במחברת שהוציא מתרמילו. כעבור חצי שעה קם והחל להתפלל בקול גדול כשהוא מתעלם מעיזיו לחלוטין. נאוה ואני ניצלנו את ההזדמנות וגירשנו את העדר מהשדה והוא עשה את דרכו אל ההתנחלות עד שלא ראינו אותו יותר. בינתיים, כשהמתנחל סיים את תפילתו הקולנית מיכאל ואריאל ניהלו אתו ויכוח תיאולוגי על אלוהים ואמונה והדרך שבחר. זה לא היה שיח תוקפני, אבל לדעתי מיותר. המתנחל כל כך שטוף מוח ועיוור לכל אופציה אחרת, שמילותיהם החליקו מעליו כמו שמן. זה רק גרם לנו להישאר עוד, רטובים וקפואים ברוח הקרה, כי לא רצינו לעזוב לפני שהמתנחבל עזב.
ב-17.30 עזבנו .

עברנו בדומא (השער היה פתוח ב-18.00) אצל ח”ד כדי לקנות שמן עבור חברה שהזמינה. ח’ הזמין אותנו לארוחת ערב, אבל רצינו להגיע הביתה ולהחליף בגדים, אז הוא ארז מגשיות חד פעמיות עם מקלובה שהריח הנפלא שלה הטריף אותנו כל הדרך הביתה. הוא שלח איתנו גם מגשית נפלאה לרעיה, חברתו.