בקעת הירדן 16.10.2022, פסאיל, יריחו, עזון. כתבה דפנה בנאי, צילמה נורית פופר

כבכל חודש מזה 3 שנים נסענו גם הפעם עם מרים נאוואורה מפסאיל לקבל זריקות תוך עיניות ביריחו אצל ד”ר סלאם עריקאת (בתו של סאאב עריקאת). הפעם עשינו הפסקה של חודשיים מאילוצי בריאות במשפחתה של דפנה. לפני 3 שנים צה”ל הרס את ביתה של משפחת נאוואורה ואז פגשנו את מַרים, שנראתה לנו זקנה ממש אך התברר שהיא בת 57 בסך הכל. היא היתה כפופה, נשענה על מקל ועיוורת לחלוטין. רגל אחת הייתה נפוחה פי  שלוש מגודלה הרגיל. כל זה כתוצאה מסוכרת חמורה. מצאנו משפחה שבורה, כולם חולי סכרת קשה, בן אחד עם לקות שכלית והבן השני לא מתפקד, נשוי שנים רבות הזוג חשוכי ילדים. אשתו דלאל מחזיקה בקושי רב את המשפחה האומללה הזאת ומטפלת באם החולה. איך מלאה ליבו של מישהו להרוס לאומללים אלה את הבית – לא מובן לי.

עד היום המוטות והברזנטים שהבאנו להם לשיקום האוהל זרוקים בחצר, הבן ואשתו ישנים באוהל סיירים חדיר לגשם ובלילות כאלה הם עוברים לישון במכונית נטושה הזרוקה גם היא בחצר. ועל כל זה, ולמרות שהם גרים כמה מטרים ממעיינות פסאיל, הן מקבלים מים רק פעם ב-4 ימים למשך כמה שעות בהן הם ממלאים מיכל פלסטיק שמספיק בקושי לשלושה ימים. לעומת זאת, תשע  משאבות ענק מספקות מים בשפע לכל ההתנחלויות, קרובות כרחוקות.

היום מַרים רואה חלקית, אבל נאלצת להמשיך בטיפול עם הזריקות. אנחנו מממנות את מחירן היקר באין מקור מימון אחר –  האינסולין שהיא מזריקה לא מתמודד עם הסוכרת הקשה. אבל עצם הראייה שינתה אותה. יש לה דעה ויש לה אמירה חזקה ביותר. בביטחון היא מספרת על חייה ומתמודדת עם בעלה הלא-יוצלח, שמדכא אותה ואת כלתה, ולא חוסכת ממנו את שבט לשונה. תענוג לראותה בכך.

בדרך ראינו את ילדיה הקטנים של תחריר, שבעבר עזרנו לה. סיפרו לנו שתחריר, אחיה ואביה נסעו לעומרה, סוג של עלייה לרגל למכה (חאג’) שלא בזמן הרמדאן ולכן נחשב פחות קדוש). ילדיה הלכו לאמה שם יתגוררו עד שתחזור.

לפני שאספנו את מַרים נסענו למעיינות פסאיל ולשטחים שממזרח לכפר לראות אם יצאו הרועים למרעה.  השעה שמונה בבוקר ולא ראינו רועה אחד לרפואה. גב ההר, עשרות קילומטרים של שטח ריק, העשב בו גדל לגובה מרשים  והיה יכול להאכיל עשרות עדרי צאן, עומד בשממונו. המתנחל אלחנן ממאחז מלאכי השלום  ונערי הגבעות החמושים שלו גרשו את 30-40 הרועים מהאזור, בעזרת חיילי צה”ל.

במשך הקיץ עוד התקבצו כמה רועים סביב צינור המים המביא לכפר מים ובו יש ברז ושוקת כדי להשקות את העדרים. אבל לאחר שהמתנחל חזר ואיים עליהם לבל יבואו, ונעריו חוררו את הצינור וסתמו את תעלות המים , מצאנו גם אזור זה נטוש, הברז שבור והשוקת נעלמה, כנראה גנבו אותה המתנחלים יראי השמיים ששכחו את הדיבר השמיני ‘לא תגנוב’ בתורתם. פעילי בקעת הירדן תיקנו שוב ושוב את הצינור, אבל היום מצאנו את תעלת המים שמזינה את הצינור כשהיא סתומה על ידי אבנים וניילונים, בכמה מקומות.

עכשיו רועים כל הרועים בתוך הכפר בין הבתים ואין שם מה לאכול.

בדרכנו חזרה נחסם כביש 505 בגלל תאונה קשה ליד ג’וריש. נאמר לנו שהכביש יישאר סגור למשך ארבע שעות. הפלסטינים הסתובבו ונסעו דרך הכפרים שמסביב, אנחנו נסענו דרך ההתנחלויות שילה, עלי ושאר המאחזים. נדהמנו לראות את רצף ההתנחלויות והמאחזים נושקים זה לזה. זמן רב לא הייתי באזור ההוא ועיני חשכו. לא נותרה אדמה לפלסטינים לחיות בה. הכל נגזל.

לבסוף נסענו לעזון להביא זיתים לחברות שהזמינו מאדם שחי ליד עזון ושמאחז אל מתן השתלט על רבות מאדמותיו. הוא לקח יום חופש כדי לפגוש אותנו, כי כדי להגיע לאדמותיו עליו לעבור בשער חקלאי שנפתח ב-7.30 וננעל מיד לאחר מכן. רק בערב הוא נפתח שוב וכך האדם נעול באדמתו ולא יכול לחזור לביתו או לכפרו במשך יום שלם. מטורף !

גם עזון נעולה. שני שערים ענקיים חוסמים את הכניסה והיציאה מהעיר לכביש 55. העברנו את הזיתים מעל ומתחת למחסום בעוד חיילים יושבים שם ותוך ג’יפים ממוגנים וצופים בנו.