07:30 עם הגיענו לשטח מייד התפזרנו כל המלווים בין קהילות הרועים.

באל-פארסייה המלווים הצטרפו לשתי קבוצות רועים ועזרו בקטיף שאריות תירס למאכל עבור הכבשים, בין השעות 8-12.

בעין אל חילווה זוג מלוות יצא עם ז’ הרועה, לגבעה מכוסה עשב טרי בסמוך לביתה. המרעה עבר בשלום וגם זה לא ברור מאליו.

שרה ומלווה חדשה, שהצטרפה לאחרונה, נסעו לאל חדידייה, יישוב פלסטיני המונה 10 משפחות. לפני חודשיים הוקם שם מאחז, ותושביו הם מתנחלים צעירים ואלימים. את גדר המאחז הם העבירו בתוך היישוב הפלסטיני,  והמתנחלים לא מאפשרים לרועים לצאת לרעות בשטחי הבר מסביב. חלק מהרועים נאלצים להאכיל את בעלי החיים בשעורה קנויה שמחירה יקר מאוד. כלומר בשעה שהבקעה כולה מכוסה צמחייה ירוקה ורעננה הם משלמים בכסף רב שהולך ואוזל. אחרים עוד יוצאים למרעה בתקווה שיעבור ללא עימותים עם הצבא והמשטרה. בשבת זו הצליח להם והמרעה עבר בשקט.

אבל מחצית היום הבאה היתה קשה.
בשעה 12 אני ועוד מלווה קיבלנו קריאה טלפונית מ י’, שיצא לחרוש את השדה הפרטי (רשום בטאבו שלו) בסביבות התנחלות חמדת. הגיעו שלושה מתנחלים וריססו אותו ואת בניו בגז מדמיע. י’ ביקש עזרה בדחיפות.
הגענו תוך 15 דקות, בדרך עפר קשה ומלאה אבנים, ומרחוק כבר ראינו את הטרקטורים של הפלסטינים וכוחות צבא ומשטרה. את 100 המטרים האחרונים צעדנו ברגל.

מצאנן את הטרקטורים שובתים מעבודה וליד מכונית המשטרה ישבו אזוקים שני בניו של הרועה. חיילות אספו תעודות זהות לבדיקה מכל הפלסטינים החורשים, וכן החקלאי והבנים. ואילו המתנחלים, כבני 18-20, הסתובבו שם כטווסים. ניסינו להבין מה קורה, כי החקלאי ביקש שננסה לשחרר את בניו. ניגשנו לחיילות רעולות הפנים ושאלנו מה קרה. הן התעלמו מאיתנו לחלוטין, מלבד אחת שצעקה עלינו: יאללה תעופו מפה, בתוספת קללות. השוטר צעק לעברנו, שמאחר ואנו לא מהשב”כ או מהמשטרה אלא רק חברי משפחה, הוא לא ידווח לנו. החקלאי התעקש לשאול למה נעצרו, והשוטר צעק עליו כי הוא חורש בשטח צבאי סגור ואסור לו לחרוש אפילו בשבת. על הטאבו אמר שאינו חתום לכן הוא לא חוקי.

החקלאי המשיך להתלונן ושאל למה השוטר לא עוצר את המתנחלים שריססו עליהם גז פלפל אלא רק את שני בניו? השוטר השיב שהבנים זרקו אבנים ויש לו סרטון של זה. הוא גם דרש מהאב שיראה לו סרטון שריססו אותם (!).
אותו שוטר בכלל לא היה מוכן לשמוע את החקלאי, ואילו מהמתנחלים הוא גבה עדות במשך למעלה מ 20 דקות בסחבקיות, בעוד הם נשענים על דלת מכוניתו. לעומת זאת מהבנים של הרועה דרשו לחלוץ נעליים, בשביל לחפש משהו או סתם בשביל להשפיל, וכיסו להם את העיניים בפלנליות.
כעבור שעה הנער הצעיר בן ה-15 הועלה על מכונית המשטרה אזוק בידיו וברגליו, וגם זה ככל הנראה אסור, והובל לתחנת המשטרה במעלה אדומים. האח המבוגר בן ה 19  נלקח לשם במכונית הצבא. הודענו לקרן זכויות אדם שיספקו לנערים ייצוג משפטי. הנערים היו עצורים עד יום שני במשטרת מעלה אדומים ואז שוחררו בערבות עד למשפט שבו, בוודאי, יהיה קרב על גרסאות המתנחלים מול גרסת הנערים ואביהם ושאר החורשים.

בשעה 14.30נקראנו לעין אל חילווה. שלושה  נערים ירדו בשבת זאת מהתנחלות משכיות לעבר בתי התושבים. ראשית הם נכנסו לחצר ביתו של  החקלאי הגר סמוך לגשר מתחת לכביש אלון.  הם תיזזו את כל המשפחה וגם את כולנו המלווים, רצו ממקום למקום, ניסו  לחדור לחדרים וגם לדיר. כולנו ניסינו למנוע מהם להיכנס לחדרים, או לדבר אליהם יפה, אך שום דבר לא עזר. הם פשוט נהנו להציק.
התקשרנו למשטרה, אך זאת לא התפנתה לשלוח ניידת. במקום זאת הגיע הרבש”צ של משכיות וטען  שמותר להם להסתובב כך סביב הבית ורק אם יתקפו אפשר להפסיקם. הנערים החליטו לגוון ועברו למשפחה ממול וכנראה נתנו לבת אגרוף בבטן. היא ישבה מקופלת ובכתה מכאבים. כצפוי האב החליט לא לפנות למשטרה כי אין טעם. יחכו שהנערים יתעייפו ויעלו בחזרה הביתה.
הלילה עבר בשקט בכל חלקי הבקעה, ולמחרת היו שוב מעצרי שווא – סאגה בלתי נגמרת.