הגענו 5 מלווים מתל אביב מאזור רמלה ומירושלים בשעה 6.30   לצפון הבקעה ונפגשנו באל-פארסייה.

בשעה 7:30, 3 מאיתנו יצאו ללוות 3  מרועי אל-פארסייה עם שלושה עדרים לכיוון צפון־מערב אל-פארסייה  ורעינו למרחק של כ3 ק”מ בואדי שק. כל כיוון אחר אינו אפשרי לרעייה משום שהמתנחלים גידרו את כל האזור סביב הכפר בגדרות תיל שמונעות מעבר, לא רק של העדרים אלא גם של התושבים.

הבוקר  היה שקט ולא היו הפרעות. מזג האוויר היה נעים בתחילת היום  והרועים רעו כל אחד בנפרד את עדרו כדי שהעדרים לא יתערבבו. הרועים שומרים על קשר עין ומחליפים ביניהם מילים ממרחק. המלווים עקבו בדריכות  אחרי כל אחד מהרועים כדי להיות מוכנים למקרה שתהיינה התנכלויות מצד המתנחלים או הצבא. זכינו גם להסבר אקולוגי – ראינו ממרחק צמח שלא הכרנו, כתם ירוק באמצע המדבר. באופן מוזר הכבשים לא נגעו בו. י’ הרועה אמר שהפלסטינים מאמינים שלצמח המר הזה יש סגולות רפואיות ואם שמים מעט ממנו במים חמים ושותים, מרגישים את השפעתו אחרי כמה שעות.
תוך כדי שיחה, בעזרת גוגל טרנסלייט רוב הזמן, המשכנו מדי  פעם לשוטט  כדי שהכבשים ימצאו עוד משהו לאכול – אבל למעשה הבקעה יבשה לגמרי השנה, ללא גשם.  גם המקומות הבודדים שבהם נותר מעט עשב – מוקפים בגדרות שבנו המתנחלים, שחוסמות לא רק את הכפרים הפלסטיניים אלא גם את שדותיהם.
בשעה 10:30 כשהטמפרטורות עלו ל33 מעלות,  הרועים החליטו  לחזור. כיוון שכמעט אין מרעה, הם מעדיפים לשוב לכפר ולתת לבהמות תוספת של חציר שקנו – דבר שפוגע קשות בתקציב הכלכלי שעומד לרשותם.
בהמשך היום התקשר נ’ שגר ליד מחסום חמָרה במאהל אלמקאסר לבקש שנבוא לבקר אותו. גם הוא כבר  חודשים רבים אינו יכול לצאת משטח ביתו, שכן כל שדותיו מופרדים ממנו על ידי גדרות תיל. הוא נאלץ לקנות מזון לעדרו, בזמן שאין לו כמעט שום מקור הכנסה – עקב המלחמה, סגירת השטחים והקמת מחסומים צבאיים רבים שהפכו את המסחר והחיים הפלסטיניים לקשים עוד יותר משהיו. לא הספקנו באותו יום להגיע אליו אך הצטערנו לשמוע שוב בערבית ועברית עילגת את סיפורו .
שני המלווים האחרים , ליוו  בבוקר לסירוגין את עדרי הבקר  של ז’ ופ’  למעיין בעין אל-חילווה כדי להשקותם . גם שם הכול עבר בשקט. עם סיום השקיית העדרים חזרו המלווים לאל-פארסייה. שם ישבנו כולנו עם הרועים ומשפחותיהם לשתיית תה, נשנוש אורז עם יוגורט ושיחות בערבית ועברית עילגת .
בשעה 13:00 – שני מלווים ששהו גם במשמרת לילה חזרו לתל אביב, ואילו שני מלווים אחרים  חזרו לנוכחות מגינה בבתי הרועים בעין אל-חילווה.  בביתו של פ’ שוב שתו תה עם  מאכל אורז עם עדשים – ופ’ התגאה שהמאכל של אשתו, “הכי טוב בבקעה”. כלתם הגיעה מתייסיר לביקור עם שלושת ילדיה ואחרי רבע שעה של שתיקה מבוישת, הילדים התחילו לריב, לצעוק ולבכות בתורם.  אחד מאיתנו  ניסה להעסיק אותם במשחק שהמציא עם אבנים קטנות שאסף בחוץ, אבל אף אחד מהם לא התעניין.
בסביבות השעה 14:00 הגיעה הרועה ז’ מבית סמוך לביתו של פ’ בצעקות – “המתנחלים פה!”  רצנו אחריה. ואכן, ליד ביתה של פ’, שגרה ממש ליד, עמד נער מתנחל עם כלב גדול ברצועה. נער נוסף נשאר מאחור וצפה מרחוק, ר’, אחותה של ז’, עמדה מאחוריה, והנער עמד מולם.
הנער המתנחל  נראה נחמד, והנשים הציפו אותו בשאלות בערבית, שהוא כמובן לא הבין. עברו כמה דקות  עד שהבנו מה קורה: הנער, כבן 14-15 שנים, לומד בפנימייה צבאית של ההתנחלות משכיות שמעל עין אל־חילווה. הוא טען שהכלב שברצועה משוטט בהתנחלות, אך לא שייך לאף אחד – ולכן הוא רוצה להשאיר אותו כאן, אצל השכנים הפלסטינים.
כיוון שדיבר בנימוס, בלי גסות, הנשים – שכבר רגילות לצעקות ואיומים – הכריחו אותו כמעט לשבת בכורסה והגישו לו כוס תה. הנער קרא לחברו שעמד רחוק: “בוא! הכול בסדר! אין סכנה!” – אבל החבר סירב ועזב את המקום. הוויכוח על הכלב נמשך. הנער מדבר בעברית, הנשים בערבית.  אנחנו המלווים עמדנו מהצד , צפינו בסצנה שנראתה  כמעט סוריאליסטית, עד שהנער החליט לעזוב  ולהשאיר את הכלב שם. הנשים התחילו לצעוק שאינן  רוצות את הכלב שעלול להביא להן צרות. אחת מהרועות  הזכירה לנו, דרך אחיה  שמדבר עברית, שלפני זמן מה מתנחלים השאירו חמור אצל אחד הרועים בבקעה , ואז  המתנחלים הזעיקו משטרה וטענו שהוא גנב אותו.
הנער המתנחל כבר לא הקשיב. הוא הסיר את הרצועה והסתלק. ז’ רצה אחריו וצעקה עליו. הכלב נראה מבולבל, לא יודע מה עליו לעשות, עד שז’ חזרה אליו ודחפה אותו בגסות והוא רץ אחרי הנער ונעלם איתו. ואנחנו המלווים חזרנו למאהל של פ’.

ב- 15:00 הגיע זמן השקית אחה”צ  של העדרים בעין אל-חילווה  – קודם עדר של פ’, ואחר כך עדרה של ז’.
לאחר מכן עזרנו לרועה ז’ להאכיל את הפרות שלה – קודם מילאנו שק ענק בחציר מתוך חבילות שהיינו צריכות לגרור ארבעתנו עד למכלאה הראשונה. אחר כך עשינו כמה סיבובים הלוך חזור למכלאה השנייה עם חמור שעל גבו שקי מזון נוספים. שתי האחיות בצעו זאת  במהירות, למרות שהעבודה דורשת כוח פיזי לא קטן.

בינתיים הגיעו לעין אל־חילווה שני עיתונאים מספרד עם  מלווה שלישי, וירדו למעיין עם הפרות של ק’ הרועה השלישי בעין אל-חילווה. עמדנו להצטרף אליהם כשלפתע שמענו צעקות: “מתנחלים אצל ק’!”
כולנו רצנו לעבר ביתו של ק’ וראינו שלושה נערים יוצאים משם. חשבנו לרגע שהאירוע הסתיים , אבל הנערים נעמדו באמצע הדרך – על הכביש שמוביל לטובאס מעין אל-חילווה כדי לחסום את כלי הרכב הפלסטינים. אלה  היו 3 נערים כבני 15 מההתנחלות משכיות הסמוכה. אחד מהם מוכר לנו ממקרים קודמים השנה. הוא סחף אחריו את השניים שהיו  פחות נחושים , אבל נגררו לעצור את המכוניות . ניגשנו  מיד למקום. 2 הנערים הפחות נחושים ירדו מהכביש אבל ה”מנהיג” לא זז, והתחיל לקלל.
כששאלתי אותו מה הוא עושה, ענה: “למה רק השמאלנים בקפלן יכולים לחסום כבישים?”
אח”כ הוסיף, כשהוא ישוב על אבן בשלווה וצופה במתרחש, שהוא מגן על המדינה ומונע מהפלסטינים – שלדבריו כולם מחבלים – “לתקוע לנו סכין בגב”.
האירוע נמשך: מכוניות הגיעו. לרכבים ישראליים –הנערים  מיד פינו דרך. גם 2 רכבים פלסטינים הצליחו לעבור בזמן שניסינו לחסום את הנערים הללו , אבל רוב הפלסטינים ראו מרחוק שמשהו מתרחש – ופשוט בחרו לעקוף בדרך אחרת.
משאית ענק התקרבה, אולי חשבה שהגודל שלה ירשים את ה”מנהיג”, אבל הוא לא זז.
עמדתי הכי קרוב שאפשר, בלי לגעת בו כמובן –  כי הוא עלול לנצל זאת כדי להגיד שהפלסטינים פגעו בו– בזמן שהמשאית המשיכה להתקדם לאיטה.
העיתונאים צילמו מכל זווית, גם המתנדבים.  המלווה השני התקשר למשטרה, שכרגיל  לא הגיעה.
בסוף  נהג המשאית  הפלסטיני  ויתר, נסוג לאחור וחזר לכביש 90 כדי לחפש דרך מוצא אחרת ליעדו
שני הנערים שישבו בצד הדרך החליטו שנמאס להם והלכו. הם קראו  למנהיג שלהם לבוא איתם. הוא היסס, אבל העדיף לא להישאר לבד וגם הוא הלך, לא לפני שהמטיר עלינו מטר של קללות.
עקבנו אחריהם  עד לכביש הראשי, ומשם הם פנו בשביל שמוביל חזרה להתנחלות שלהם משכיות.
באותו רגע, המשאית שחזרה על עקבותיה הופיעה שוב. ה”מנהיג” ניסה לרוץ בחזרה לכביש, אבל כבר היה מאוחר מדי – והמשאית עברה.
ניצחון קטן.

נשארנו למשמרת לילה באל-פארסייה. בשעה 22 הגיע המתנחל גלעד ממאחז טנא ירוק הממוקם ליד רותם לגבעה מעל אל-פארסייה בטרקטורון לביקור הפחדה. הוא התיישב בסוכה הצופה ממש על אל-פארסייה במרחק של כ-50 מטר מבתי התושבים. הדבר עורר חשש אך הוא עזב הפעם אחרי 5 דקות. שארית הלילה עברה בשקט בכל רחבי צפון הבקעה.
עם בוקר בשעה 5.00 מלווי משמרת הלילה עזבו בחזרה לתל אביב,  ומשמרת הבוקר  הגיעה ב-6.00.