קלנדיה, יום השישי הרביעי לחודש הרמדאן
נוכחות הפלסטינים ביום השישי האחרון לחודש הרמדאן דלילה מזו שבקודמים. זה תמיד ככה.
אולי כי רבים מאלו שהצליחו להגיע לאל-אקצה בליל אל-קאדר לא חזרו לגדה ואולי כי לעולם לא יודע אדם מה ילד יום ועדיף לו לנצל את זכותו מוקדם ככל הניתן ולא לחכות להזדמנות האחרונה בשנה.
לא הייתה דלילה נוכחות הכוחות החמושים. הם היו שם רבים-רבים מהמשטרה הצבאית, מהמשטרה הכחולה, ממשמר הגבול, מהיס”מ, מהמנהל האזרחי, היה גם כוח תגבור מחיל האוויר ואולי היו מחילות אחרים. בין עצי היער הגדול של חאקי ושחור, כשכולם במדים וכולם ממוגנים וכולם חמושים, קשה לתת בהם סימנים.
האווירה בין שוטרי מג”ב שהיו אחראים על המעבר שיועד לגברים או את אי המעבר של הגברים שנפלו בסלקציה הייתה (עפ”י הביטוי הצבאי) “אווירת סוף קורס”. זלזלו ועלבו ודחפו ולעגו. הם גם היכו ובעטו בבחורים שלא עמדו בהצלחה במבחן הגיל. את זה, את האלימות, הם ביצעו למעלה, בראש הגבעה, במקום חצי סמוי מהעין, בין שתי בטונדות. לעומדים למטה התגלתה מדי פעם רגל צבאית בועטת ברגל אזרחית ויד צבאית דוחפת גוף אזרחי.
תושב מחנה הפליטים ג’נין בשנות העשרים שנפל קורבן לאלימות סיפר על חווייתו האישית.
*
“אי אפשר לתת פקודות לזיכרון” (פיליפ קלודל/הדוח של ברודק).
זיכרון אחד מיום השישי השני לחודש הרמדאן, זיכרון על איש אחד לא מרפה ממני:
בפינת החומה הפנימית שמקיפה את השטח הסטרילי הענק יש פתח צר מאד שדרכו גורשו מי שנתפסו בישורת האחרונה שלפני היציאה מהמחסום.
שני חיילים שמרו על הפתח הזה, “מפה לא נכנסים, מפה רק החוצה”.
האנשים שחצו את קו האל-חזור הזה עזבו את המקום בצעדים כבדים ומכורכמי פנים.
רק איש אחד בשנות השלושים פלוס שהלך עם שני ילדיו הקטנים, בת ובן כבני חמש ושש, הגיע למקום ברפיסות ובחיוך, הורה לילדים לגשת לחיילים וללחוץ להם את היד והוא עצמו ניגש, כופף את גוו בקידת הכנעה, ברך את השניים בנמיכות רוח ויצא.
זכרתי את הסיפורים על היהודים שרקדו ריקודי מה-יפית בפני הפריץ ועזבתי את המקום בצער רב ובצעדים כבדים.
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanNov-30-2025קלנדיה: שלוליות וזוהמה אחרי הגשם
-