קלנדיה, יום ו’ 5.9.08, בוקר
אורחים: אלה וגיא
"…ירושליםסגורה מבחינה פוליטית ופתוחה מבחינה דתית. איננו מתכוונים לבנות את חומת ברלין בליבה של ירושלים ואיננו מתכוונים לאסור את חופש התפילה…"(מתוך ראיון עם שמעון פרס, יולי 1994)
יום שישי הראשון של הרמדאן
הוראות המעבר נשמרו בקפדנות:מורשי המעבר לתפילות יום השישי היו: נשים מעל גיל 45 וגברים מעל גיל 50 שאינם מנועי שב"כ. כפי שהודיעו בתיקשורת וכפי שדווחה רותי, כוחות הביטחון היו פרושּים בכל צומת אפשרית בסביבת העיר העתיקה.סביבות המחסום כותרו ע"י שוטרים ואנשי מג"ב ויס"מ ולא התאפשרה כניסת רכבים לקירבת המחסום.
מחסוםקלנדיה נפתחו שני מעברים נפרדים: לנשים, מצדו המזרחי. של המחסום ולגברים, בשרוולי הכלובים הרגילים. שוטרים רבים דוברי ערבית הנחו את העוברים.בכל מקום ניכרה נוכחות גדולה יותר של נשים מאשר גברים.המיון הראשוני של מורשי המעבר בוצע בככר הצפונית כשמגרש החנייה היווה איזור סטרילי.
11.00: קו החיילים עבר אחורנית אל מעבר למחסומי המשטרה ובסמוך לחומות החדשות שתוחמות את מגרש החנייה. צלפים ניצבו בעמדותיהם ברובים שלופים ובכוננות גבוהה. נשמעה הודעה שמעבר האנשים נסתיים.למרות זאת עדיין איפשרו לאחדים, בעלי ת.ז. כחולות וכאלו העומדים בקריטריונים של הגיל לעשות דרכם לירושלים.מעבר לגדרות נותרו כמה מאות מסורבי מעבר. החיילים התכוננו לתחילת "מהומות", חולקו להם רימוני עשן,רימוני הלם, כדורי גומי וגז מדמיע. ניכרה בהם תכונה וחדווה של הששים אלי אש.
11.15: המעבר לפלסטינים נסגר סופית.
– רופא כירורג משכם, שעבר את שנתו ה-50 ביקש מקצין שיאפשר לו להגיע לתפילה ונענה בגסות:"לא עוברים עכשיו יותר, תחכה בסבלנות עוד שעתיים או שלוש, אין לך סבלנות?" – היתה לו לרופא סבלנות, מזה יש לו בשפע כבר יותר מארבעים ואחת שנה. הוא נשאר עומד בשמש הקופחת מקווה שאולי שערי התפילה יפתחו.
– עובד חברה קדישא שהביא מסמך המעיד על עיסוקו, טען שעליו להגיע ללויה בבית הקברות בגבעת שאול ונענה:"היום לא מתים ואין לוויות!..".
-קבוצת נשים נופפה בתעודותיהן הירוקות העלתה את חמתו של אחד הקצינים, הוא התמקד באחת מהן ושאג לעברה:"סתמי ת'פה!"
– קצין מג"ב שעייף מלומר לאנשים שלא יוכלו יותר לעבור פתח בסידרת גידופים תוך שהוא מצביע על ראשו שלו ושואל :"מה תקעו לכם שם במקום שכל?"
12.00: החל ידויי אבנים לעבר החיילים והם מצדם השיבו תחילה ברימוני הלם ואח"כ הוסיפו וירו מכל שהיה תחת ידם. עשן היתמר מעבר למחסום.
אחדהחיילים החל פושט ומכווץ את כפות ידיו כילד הדורש שתסופק לו תאוותו וקרא לחבריו:"תביאו לי רימונים, תביאו לי רימונים…" – הביאו לו. הוא ירה ונרגע. או כמו שכותב פ. סלין בספרו "מסע אל סוף הלילה", זה טבעם של חיילים, כשהם לא עסוקים בלהרוג, הם מתנהגים כמו ילדים…
ריח חריף של גז מדמיע מילא את האויר וצרב בגרון ובעיניים. פלסטיני פצוע בראשו הובהל אל אמבולנס שחיכה כל העת בצד החומה, טופל ונחבש.
נער בן 15 נפצע בצוארו וחולצתו נחרכה, נחבש גם הוא ע"י צוות החובשים מרמאללה.
גבר צעיר מתוסכל, מספר שלא מכבר השתחרר אחרי 13 שנות ישיבה בכלא ישראלי, מוציא את זעמו עלינו, צועק שהיה מאמין גדול בדו-קיום ופתרון הסיכסוך בדרכי שלום, ועכשיו אינו מאמין בכל הסיסמאות האלו ואין הוא רואה בעתידו כל אופציה אחרת מאשר להיות השהיד הבא.לקינוח הצביע עלי ואמר:"ואתן בכלל מהשב"כ".
בדרכנו חזרה שמענו בחדשות השעה 14.00 "כוחות הביטחון פיזרו בקלנדיה הפגנה של 300 פלסטינים, לא היו נפגעים".
האם כשדובר צה"ל מוסר על נפגעים הוא מתכוון לאנשיו בלבד? האם פלסטינים פצועים אינם נספרים?
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanNov-30-2025קלנדיה: שלוליות וזוהמה אחרי הגשם
-