באתי לקלנדיה יום אחרי יום ירושלים,

יום אחרי מופע של  גזענות  ואלימות בסמטאות העיר העתיקה,

יום אחרי שהמוני יהודים פיזזו וצעקו : מוחמד מת, שיישרף לכם הכפר,  מוות לערבים,

נוכחתי שכאן, במרחב בו פועמת הידיעה על הרעב והרצח וההגליה של בני משפחה ובני העם שאינם משפחה ברצועת עזה, נמשכת האלימות וההתעללות בבני האדם שחיים במציאות של חוסר זכויות.

משום מה דווקא היום החליט השליט לממש צווי הריסה.

בבוקר הגיעו כוחות חמושים של צבא ומשטרה ובראשם נציגי עיריית ירושלים והפכו מגורי אדם לתלי חרבות.

אני לא מכירה את אלו שגורשו ולא יודעת לאן הלכו, אני גם לא יודעת איזו תעודה יש להם, האם כחולה או ירוקה. כשבאתי למקום, כמה שעות לאחר החורבן, המקום היא ריק מאדם ומלא בהריסות.

כאילו שזה משנה, כאילו שצבע התעודה מגדיר את טיבו של אדם, כאילו תינוק בלידתו אישיותו ונאמנותו מתגבשים על פי צבע תעודה.

התינוקות העזתים מופקרים למותם כדברי המשפט הנפוץ: “בעזה אין חפים מפשע”.

האם כאן, בגדה, בשטח שמוגדר ירושלים, יש לשיטתם חפים מפשע?

לא יכולתי להכיל את המראה הנורא של חיים שנהרסו במחי יד וכמוני המצלמה לא יכלה להכיל בפריים אחד את החורבן והיא כמוני נזקקה להפוגה בין מקטע למקטע.

מאוחר יותר, כשבאתי למקום של רעות ונחמה בבית חנינא, ראיתי אותו למעלה עומד ומביט.