קלנדיה
5:05 שלושה תורים ארוכים ארוכים – מהחנייה עד המכלאות.
דריכות ומתח באוויר, אנשים בלחץ, הצפיפות גדולה.
מסתבר שיש רק שני חיילים בעמדות הבידוק, כי האוטובוס לא הגיע לאסוף את שאר החיילים (טענה שנשמעה כבר שבוע שעבר) ולכן רק עכשיו נפתחה העמדה השנייה, עד לפני דקות אחדות רק עמדה אחת היתה פתוחה, וגם היא נפתחה באיחור.
מי מבין הפלסטינים שתופס את מבטנו שואל אותנו מה קורה.
חייל ושוטר מחוץ לאקווריום (בד"כ בשעה הזו אין אף אחד מלבד החייל האחראי על המכלאות) עונים שבעוד כמה דקות יבואו חיילים.
אנו צופות את הבאות…
5:15 מתחילה ערימת אנשים. התורים נשברים, כולם מסתופפים בקדמת המכלאות, דחיפות קשות, כמה אנשים דוחפים מלמעלה, מהצד. מי שלא רוצה לדחוף וכבר נמצא בתור הערימה לא יכול לסגת, נדחף ונרמס. (לא צילמנו, יש הרבה תמונות של זה. ומה הטעם?)
מי שמתרחק/ נחלץ מהערימה הולך הצידה. חלק אוכלים, חלק מתפללים, כולם מעשנים. חלק באים לשוחח איתנו.
הפעם עמד איתנו גם צופה אוסטרלי מארגון נוצרי. פעם ראשונה שלו בקלנדיה, נבהל מאד מהמראות. מי שיודע אנגלית משוחח גם איתו.
מגיע איש מבוגר משכם עם בנו ואחיו, בדרכו לניתוח עיניים בירושלים. כשביקשנו מהחייל שיפתח עבורו את השער ההומניטרי הוא אמר שיבדוק מתי יגיעו לפתוח. אמר שבקרוב. שזה בטיפול. שזה ידוע אבל לא תלוי בו. התקשרנו למת"ק אמרו שיודעים על כך, ובקרוב יפתחו. מתי? מי יודע? רק אלוהים.. אמרנו שנתפלל.
5:30 הכוחות מתחלפים.
עדיין רק שתי עמדות פתוחות. ערמת הנרמסים בעיצומה, מעט מאד זרימה של אנשים מהמכלאות לבידוק.
העומדים מהצד אומרים לנו שהם כמו חיות, כמו פרות. מתביישים, כועסים, לחוצים.
ערמת האנשים נעה כמו בריקוד, קדימה אחורה לכיוון המכלאות. לאנשים קשה לנשום, מי שממש בפנים נעלם מהעין. מישהו מבחוץ מספר לנו שכך נשברו לו פעם הצלעות, מישהו אחר אומר שחטף הלם. אפשר להירמס ולמות.
בינתיים רבים אחרים מתחילים להיאסף בשער ההומניטרי.
5:40 נפתחות כל העמדות. המג"בניק מכריז בערבית שהכול פתוח. המביטים מהצד אומרים שזה כבר לא יעזור.
ניסיון ליצור שלושה תורים מחדש. אבל המתח גדול — כל כמה דקות מישהו מתפרץ לתחילת התור נוצרות שוב דחיפות ומריבות. אנשים מהצד מנסים להרגיע, מבקשים שלא ישבשו את הסדר, שלא יריבו. רק לקראת השעה 7:00 התורים מסתדרים סופית והמעבר מהיר.
במקביל – בשער ההומניטרי – המת"ק מגיע בשעה 6:00 (אומרים לנו שלאחרונה ההומניטרי נפתח רק ב 6:30, אז הקדימו היום).
קבוצות גדולות של נשים עוברות, אנו מזהות נשים מוכרות, כמה חולות.
כמה זקנים עוברים, כמה מורים וכמה ילדים.
לצד המת"ק והמאבטח הפרטי עומדים גם מגב"ניק, חייל נוסף, ושוטר מבוגר מוכר.
מתרחשים כמה אירועים במעבר ההומניטרי:
1. הצופה האוסטרלי מבקש לעבור בשער בשעה 6:30 (דרך המכלאות אין סיכוי). השוטר המבוגר מסרב לו (יערה מלווה אותו למחסום של המכוניות והוא עולה על אוטובוס כדי לעבור במחסום).
2. מנהל בית ספר נשלח אחורה כי באישור ההומניטרי לא כתוב שהוא מנהל.
3. מורה נשלח בכעס אחורה בטענה שהוא חצוף (ו"תראה תראה מה נעשה לך") כי שאל את קצין המת"ק למה הוא מבקש ממנו כל יום את האישור אם הוא מכיר אותו.
4. איש בן 59 פונה לשוטר המבוגר ומבקש רשות להיכנס כי בעוד שבועיים הוא בן 60. השוטר מסרב ושולח אותו לתורים כי "זה החוק", והפלסטיני עונה לו "אני הולך, אתה מבסוט?" השוטר מחזיר אותו אליו ומחרים לו את התסריח.
5. ולבסוף, לא נותנים לי וליערה לעבור (השוטר המבוגר) – אנו נשלחות למכלאות. אנו נענשות.
כששאלנו את החיילים/ שוטרים לגבי חלק מהאירועים (עוד לפני שאסרו גם עלינו לעבור) חזרה שוב ושוב המילה "כבוד": "שיתחילו לתת לי כבוד, אני קצין", או "שייתן לי כבוד – אני עושה לו טובה בזה שאני נותן לו לעבור". הבלגן והלחצים מולידים שרירות לב, ניצול לרעה של כוח, ויחסי מרות והפחדות.
אולי אי אפשר לגמור עם הכיבוש, וגם לא לבטל את המחסומים, אבל אפשר להביא את החיילים בזמן למשמרת ולדרוש שיעשו את עבודתם ביעילות. אפשר לצמצם את המצב הקשה של התלות בכוחות הצבא/ המשטרה/ האבטחה בשטח ואת חוסר הידיעה של העומדים במחסום. הבירוקרטיה, שלפעמים היא מכשול, צריכה להיות כאן הפתרון. באופן פרדוקסלי, היא יכולה להוביל למעט צדק ולמעט מעט שוויון במקומות האלה.
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanFeb-27-2026קלנדיה: בדרך לתפילה
-