בוקר גרוע במיוחד בקלנדיה

כפי שאנו נוהגות בזמן האחרון, חנינו בצד הישראלי ועברנו רגלית. עקפנו קבוצת מתפללים גדולה בכניסה ועברנו. בצד הפלסטיני בשעה 5:15 כבר יש תורים די ארוכים, אך רגוע. מוכרי הבייגלה והעוגות כבר כאן, וגם דוכן הקפה של איימן כבר פתוח. כשיש תורים יש להם יותר עבודה. בשלב זה נשמעו בעיקר ציוצי הציפורים.

נדהמנו לגלות שהשלטים מעל ארבע מחמש עמדות הבידוק אדומים, כלומר לכאורה עמדות סגורות. האמנם רק עמדה אחת פתוחה? ואם כך, איך זה שהאנשים עומדים בסבלנות ובשקט בתור? אך מהר מאוד התברר שכל חמש העמדות כבר פתוחות, רק השלטים לא עודכנו. בכך לצערנו מסתיים הדיווח החיובי לבוקר זה… הקרוסלה שבקצה אחת המכלאות, הרחוקה מאיתנו, שוב לא פועלת. לא ראינו אם היא חסומה במחסום משטרתי, כפי שהיה בעבר, אך אנשים לא נכנסו לשם ועמדו רק בשני תורים, שהלכו והתארכו. אנו מתקשות להבין כיצד אומת ההיי-טק מתקשה כל כך בהפעלת ותחזוקת מנגנונים מכניים פשוטים. זה כל כך מתסכל שבהמשך, כשהמצב נהיה נורא, היה מי שטען בפנינו שהצבא שובר בכוונה את הקרוסלה כדי להקשות על הפועלים.

5:30 לערך, הגיעו שני שוטרים וסמוך לאחר הגעתם שונו השלטים שמעל כל העמדות לירוק. ככל הנראה הם הפנו את תשומת לב החיילים לכך שהשלטים מראים על עמדות סגורות לכאורה. בשלב זה עוד אפשרו לנשים להצטרף לתורים בתחילת הקרוסלות כרגיל, ולכן לא היו עדיין ממתינים ליד השער ההומניטרי. הבעיה היתה שקצב המעבר היה איטי ביותר ואנשים בתור החלו לאבד את הסבלנות. ואז, ב-5:40 לערך, כאשר פתחו את הקרוסלות החלו רבים לנסות להידחף למכלאות ובתוך שניות התורים הפכו לערימה אנושית אחת, זועקת ומתפתלת. הנשים המעטות שהיו מיד נסוגו לאחור וניגשו לחכות ליד השער ההמוניטרי. רבים אחרים נסוגו גם כן, הספסלים התמלאו. אנשים נגשים אלינו. חלקם מאשימים את חבריהם בדחיפות, אחרים מנסים להסביר. המעבר האיטי גורם ללחץ. אנשים חוששים לאחר לעבודה ולהפסיד שעות עבודה, לפעמים את כל היום ואולי אף את מקום העבודה. לעתים מחכה הסעה של המעביד בחוץ. חלק כבר עברו ומתקשרים לאלה שטרם עברו כדי להאיץ בהם להגיע, מאיימים שיעזבו בלעדיהם. וכך, ברגע שפותחים את הקרוסלות האנשים הלחוצים מנסים להידחק ולהגיע ראשונים לשלב ההמתנה בתוך המכלאה (רגע לפני הקרוסלה) והתוצאה היא ערימת אדם. מספרים לנו שהתורים בחוץ כבר הגיעו עד הכביש (כלומר חצו את כל מגרש החניה), וכידוע ב-6 צפויים להגיע עוד 2 אוטובוסים מלאים בעובדי עוף עטרות.

לקראת 6 כבר עשרות ממתינים ליד השער ההומניטרי. מגיע מאבטח, אחריו הנגד פ', והמעבר ההומניטרי נפתח. בודקים מי זכאי לעבור. מי שלא, יצטרך לחזור לתור הרגיל, ובמצב הנוכחי יקח עוד זמן רב עד שיעבור. יצאנו להפסקת תה, בהבנה שבוקר ארוך לפנינו (אם כי עוד לא ידענו עד כמה). אצל אימן בדוכן הם כבר 3 שמשרתים את הקהל הרב, והדוכן פתוח מהחזית וגם מהצד. כשחזרנו פנימה עדיין המתינו רבים ליד השער ההומניטרי. השוטרת הבלונדינית כבר הגיעה גם היא. חתולים לא נראו היום.

אנשים מדברים איתנו. מתלוננים על המצב. מלינים על כך שהחיילים לא מתרכזים בעבודה יעילה, אלא עסוקים בסמארטפונים שלהם. כשהם רוצים, הכל בסדר והמעבר זורם. אתמול למשל, אומרים שהיה בסדר. דיבר איתנו אדם לא צעיר שהינו עובד של המועצה האזורית מטה יהודה בעין רפא. הוא סיפר שבאחת הפעמים כשהחלו הדחיפות הוא ניסה גם להידחף, אך מעוצמת הדחיפות נשברה ידו וגם משקפיו. מאז, כשהדחיפות מתחילות הוא מייד נסוג אחורה וממתין. הוא מראה לנו שאנשים מצלמים את המתרחש כדי להסביר למעסיקים מדוע אחרו. שאלנו אותם מדוע המעסיקים, בפרט בעלי המפעלים בעטרות הסמוכה, אינם מתלוננים במינהל האזרחי על כך שלא מאפשרים לעובדים להגיע בזמן. אחד אומר שלמעסיקים לא אכפת. אם לא תבוא אתה, יבוא אחר. אחרים אומרים שהמעסיקים שלהם כן התלוננו, אך לשווא.

בינתיים פ' מעביר נגלה אחר נגלה במעבר ההומניטרי. אשה עם עגלת תינוק מצריכה טיפול של פ' ועוד שני שוטרים, כדי לדאוג שיפתחו לה גם בעמדות הבידוק את המעברים נטולי הקרוסלות. אדם אחד מתלונן בפנינו על פ' וטוען שכאשר הוא נמצא יש בלגן. לא ברור לנו הבסיס לתלונתו. היום למשל הבלגן התחיל עוד בטרם הגיע פ', והוא כהרגלו עושה את עבודתו בשקט, באדיבות וביעילות.

אחרי 7:00 עדיין היו הרבה מאוד אנשים ועדיין ערימת אנשים דוחפים סביב פתחי המכלאות, אך מאחורי הערימה התחילו להיווצר שוב תורים מסודרים. יצאנו החוצה להתאוורר קצת. במגרש החניה ראינו עובד עם ג'קט זוהר מטאטא את המקום. זה נראה כלעג לרש, בשים לב לכמות הלכלוך מסביב. כשחזרנו פנימה, בשבע וחצי בערך, כבר היו תורים מסודרים, אך בפתח המכלאות התנהל ויכוח קולני בין שני אנשים, כשחבריהם ספק מנסים להפריד וספק מצטרפים לויכוח. חששנו שברגע שיפתחו את הקרוסלות שוב יחלו הדחיפות, אך לשמחתנו זה לא קרה שוב. המעבר היה עדיין איטי מאוד וכל הזמן נוצרו תורים גם ליד השער ההומניטרי. "את רואה?" אומרת לי מישהי, כן אני רואה. אחר, שרואה אותי רושמת במחברת, אומר "תרשמי, תרשמי מה שקורה". כן אני רושמת, אך לא נראה שלמישהו אכפת…

בסביבות 8 נרגעו הרוחות. פ' עזב. הגיע עובד נקיון צעיר, נראה יהודי, לנקות ולשטוף את האקווריום שבו יושבים כוחותינו. התורים עדיין היו לא קצרים, ואנשים נגשו לשער ההומניטרי וניסו לברר אם ייפתח שוב. ניסינו לשאול. החייל אמר שלא יודע. אחרים התעלמו. אך בהמשך הגיע מאבטח עם מפתח ופתח שוב את המעבר ההומניטרי יחד עם השוטרת. מיד עזבו רבים את התור הרגיל ועברו לשם. בהמשך חזר גם פ'.

ב-8:10 לערך התור היה במכלאות בלבד, ונראה היה שלא יפתחו עוד את המעבר ההומניטרי היום. הצטרפנו לתור במכלאות ואח"כ לאחת העמדות. המעבר היה איטי להחריד. מעמדה סמוכה שמענו את החיילת ברמקול נוזפת באנשים. דורשת שיציגו את האישור ולא את הכרטיס המגנטי, ומודיעה ברמקול שמי שיציג מגנטי "עף אחורה". ספק אם האנשים הבינו אותה, או למה היא דורשת דווקא כך ולא אחרת. כשהגיע סוף סוף תורנו תמהו מי אנחנו. אחרי שחנה הסבירה שאנו ממחסום וואטש ומה מעשינו כאן התרצו. עדיין היה עלינו להמתין שיתקתקו את מספר תעודת הזהות במחשב, ויחכו שדמותנו תעלה על המסך, בטרם נתנו לנו לעבור. לא ברור למה זה נדרש ומה זה נותן להם. הנתונים לא היו במחשב של החייל שישב בעמדה, אלא הוא קרא את המספר לחיילת בעמדה סמוכה ובמחשב שלה ראיתי שתמונתי ופרטי הופיעו על הצג.

לקראת 8:30 סוף סוף הגענו לצד הישראלי של המחסום. זו היתה המשמרת הארוכה ביותר שלנו בקלנדיה. למרכז העיר הגענו רק לקראת 9.