קלנדיה
בוקר של אדישות, זלזול ועוינות במחסום קלנדיה
כבר היו תורים ארוכים שהגיעו לתוך חניון המחסום כשהגענו בשעה 5:50 ומצאנו שכל חמש תחנות הבידוק היו פתוחות.
קצת אחרי השעה 6:00, התברר שאחת הקרוסלות – עוד פעם, זו בקצה המכלאה הימנית – התקלקלה ולא נפתחה. השגנו את תשומת ליבו של השוטר התורן, אמרנו לו שהקרוסלה לא נפתחת, ובקשנו ממנו להודיע לקהל ברמקול, בשפה הערבית, שהקרוסלה מקולקלת כך שהאנשים המחכים באותה מכלאה יצאו ממנה ושלא ייכנסו אנשים חדשים. קבלנו בחזרה צעקות מן השוטר שהבעיה ידועה לו והוא כבר הודיע לאנשים שהקרוסלה מקולקלת אבל זה לא עוזר (זאת אומרת, הבעיה האמיתית היא עם האנשים ולא עם הקרוסלה).
הלכנו לעמוד ליד הקרוסלה המקולקלת לעקוב אחרי המתרחש שם. האנשים בתור סיפרו לנו שהקרוסלה הייתה בסדר קודם לכן, והם המשיכו לעמוד בתור בהבנה שהבעיה נעוצה בחייל האחראי על פתיחת הקרוסלה, שפשוט לא פותח אותה (מן תאורית קונספירציה, שבמצב שבו לא מתייחסים לאנשים בכבוד המינימלי, אפשר להבין אותה). כיוון שראינו במו עינינו שהחייל האחראי כן לוחץ על הכפתור לפתוח את אותה הקרוסלה והיא בכל זאת לא נפתחת, התקשרנו לחמל המת"ק ובקשנו לייצור קשר עם החייל האקוריום ולבקש ממנו סך הכל שיודיע ברמקול שיש בעייה בקרוסלה של מעבר 1 כך שאנשים יחליטו איפה הם מעדיפים לעמוד. לא שמענו אחר כך שום הודעה.
בינתיים, משמעת התורים קרסה לגמרי והאנשים הצעירים הוציאו את העצבים שלהם אחד על השני בדחיפת ליד הכניסה לשני המכלאות האחרות, בזמן שהגברים המבוגרים והנזהרים יותר התרחקו מן המכלאות שמא ייפצעו בבלגן.
סוף סיפור הקרוסלה: אחרי הפסקה, היא נפתחה! ובפעם הבאה, היא נתקעה שוב. במצב הזה, אנשים לא ידעו מה כדאי להם – לחכות באותה מכלאה, או לצאת ממנה ולהצטרף לסוף התור של אחת המכלאות האחרות, בזמן שכל התורים השתרעו מחוץ לאזור המקורה. והתורים המשיכו להשתרע מעבר לאזור המקורה של המחסום כשעזבנו בשעה 7:30.
השער ההומניטרי נפתח בשעה 6:00 ושוב כל פעם שהתאסף קהל לידו.
בשעה 7:20, נכנס למחסום אדם זקן וכנראה חולה מאוד: הלבן מסביב לעיניו היה צהוב, הוא לבש מסכה רפואית, ונשען על גבר צעיר מכל צד בהולכו באיטיות רבה, צעד, צעד. רחמנות היה להסתכל על בן אדם במצב הזה ללא ברירה אלא לבוא רגלית למחסום ולחכות שם עד שייפתחו שערים וקרוסלות. לווינו אותו לשער ההומניטרי, הקהל שם פתח לו דרך עד השער עצמו, וראינו שחיל המת"ק האחראי על פתיחת השער עמד עם גבו אלינו (ולאדם החולה) ומדבר עם אישה פלסטינית שכבר עברה את השער. אין לנו טענה. זה חייל שאנו מכירים בתור אחראי ביותר ודווקא עוזר לאנשים שמבקשים את עזרתו. הבעיה הייתה פשוט להפנות את תשומת ליבו למצב שדורש את טיפולו המהיר ליד השער.
עמדו לא רחוק ממנו גם שוטר וגם מאבטח, אבל עיניהם ואוזניהם כשלו כאשר ניסינו להשיג את תשומת ליבם. וסך הכל רצינו לבקש שהם יעירו לחייל על האיש החולה שמחכה לו. והם פשוט התעלמו מאתנו. אז צלצלנו לקו ההומניטרי לבקש שהם יצרו קשר עם החייל בנייד שלו, אבל הם העבירו אותנו לקו המת"ק של קלנדיה, שלא ענה. בסוף עשינו מה שהיינו צריכות לעשות מההתחלה: פשוט צעקנו בקולי קולות: "יש כאן אדם זקן ומאוד חולה. אנא תבוא לפתוח את השער בשבילו!" והחייל שמע ובא.
בזמן האחרון שמענו מצ.ה.ל. והמשטרה מלים נעימות על שיפור השרות במחסום קלנדיה ותכניות לשפרים נוספים בחודשים הבאים. ואז מבלים בוקר כזה במחסום ואפשר לבכות מרוב תיסכול וכעס. טוענים שאנו, נשות מחסום ווטש, מפריעות לעבודת השוטרים, המאבטחים והחיילים במחסומים. והאמת היא שהבוקר, אכן, ניסינו להפריע – לאווירת האדישות, הזלזול ואפילו העוינות המופגנת כלפי הפלסטינים שעוברים במחסום ע"י המשטרה ו- (טוענים באוזנינו שוב ושוב האנשים העוברים בו כל בוקר) ע"י המשטרה הצבאית המאיישת את תחנות הבידוק. לא נעים לעמוד שם ולצעוק. ואנו מתיחחסים לשוטרים ולחיילים בכבוד, בתקווה שיכבדו אותנו בחזרה. אבל איך אפשר לא לצעוק בפני חוסר אכפתיות של האנשים שמפעילים את המחסום כלפי עבודתם עצמה שמשפיעה על חיי כל כך הרבה אנשים שרק רוצים להגיע לעבודה או לבית חולים, או לבית ספר בזמן. בושה.
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanFeb-27-2026קלנדיה: בדרך לתפילה
-