קלנדיה
זו לא תקלה , זו מדיניות.
ילד חולה הוא ילד חולה.
ילד ששוחרר מבית חולים לאחר ניתוח זקוק למנוחה.
אבל המשוואה הטריוויאלית הזו אינה תופסת במציאות הכיבוש.
הילד עומר בן השבע שרק לפני כמה שעות שוחרר מביה"ח לאחר ניתוח כשגופו עוד מפוצץ מסמי ההרדמה קרס מקופל על ספסל המתכת בסככה שלפני משרדי המתק שבמחסום קלנדיה.
היה קר מאד בשעה זו של לפנות ערב. אביו של עומר פשט מעליו את מעיל העור ועטף בו את גוף בנו. עומר לא הניד עפעף. לא את עפעף העין הבריאה ולא את זה הנפוח שמעל העין המנותחת. המשיך לישון. ספק שינה ספק איבוד הכרה.
האב הסתובב ברחבה חסר מנוחה, צריך עוד להיכנס למשרדים, לבקש את האישור, לשוב לרצועת עזה ולהספיק להגיע לשם, למחסום ארז, לפני שעת הנעילה. כי אחרת?… – מי יכול בכלל להעלות על דעתו מה?
היו שם לפני המשרדים הרבה בני אדם עם הרבה בעיות. בעיות כמו שלו ואחרות. והרבה צעקות והרבה דחיפות. והספק ניסר והדאגה לילד הרדום והצורך להיות על ידו מנעה מהאב לזוז ממה שצריך היה להיות מיטת בנו ובפועל היה ספסל אדום קר ומנוכר. וכשסוף סוף קראו בשמו לא הצליח להעיר את עומר כדי לקחת גם אותו פנימה. להשאיר אותו לבד ישן על הספסל לא רצה. דאג. כי מי מלבדו ישמור על הילד? – הפקיר את הטיפול באישור בידי זרות וגם מסר להן את תעודת הלידה של עומר שנדרשה כדי להכין את האישור.
– ילד פלסטיני חייב להיות תמיד צמוד לתעודת הלידה, לקושאן. לא לצילום, לא להעתק, למקור.
אבל הייתה תקלה, – "זה קורה, עניין של חוסר תאום" אמרה החיילת.
כן, תקלות קורות, תקלות עלולות לקרות, אבל העובדה שילד בן שבע לאחר ניתוח צריך לקבל אישור להגיע לביתו – זו אינה תקלה, זו מדיניות.
וגם כשהתגברו שם על התקלה וגם כשהאב הצליח להעיר את בנו וגם כשעומר ואביו יצאו לדרכם, לא נמחקת העובדה שילד הוא ילד והתנהלות שכזאת אין לה כינו ראוי מלבד פשע.
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanFeb-27-2026קלנדיה: בדרך לתפילה
-