קלנדיה
המצב במחסום קלנדיה מתדרדר לשפל שלא ידענו שנים!
מייד, כאשר יצאנו מהמכונית במגרש החניה, שמענו שריקות וצעקות מהדהדות מתוך המחסום (תמיד סימן לרעות). כשנכנסנו בשעה 5:25 ראינו שהיה בו תוהו ובוהו מוחלט. לא היו תורים ארוכים כי משמעת התורים קרסה לגמרי, ועכשיו אין ספור אנשים שוטטו בעצבנות באזור המקורה של המחסום, או דחפו בניסיון להיכנס לאחד משלושת המעברים הצרים בין הסורגים המכונים, בפי כל "מכלאות", ואחרים ניסו לטפס מעל המעברים. בנוסף, קצב ההתקדמות דרך המכלאות היה איטי להכעיס. מייד גם ראינו שרק ארבע מתוך חמש תחנות הבידוק היו פתוחות.
צלצלנו למת"ק (המינהל האזרחי) לבקש שהתחנה החמישית תפתח מייד עקב העומס העצום במחסום והאווירה הנפיצה. התשובה מהחיילת שישבה במוקד הייתה שאין מספיק חיילים לפתוח את כל תחנות הבידוק (פעם שנייה בשבועיים שאנו שומעות את הטיעון הזה).
בינתיים, מספר רב של אנשים ניגשו אלינו לבקש שנפתור את המצב. כמעט כולם סיפרו אותו הדבר: עד לפני כחודש, אפשר היה לעבור את המחסום יחסית מהר בשעות השחר ואילך (וכך גם אנו דיווחנו לרוב בחודשים דצמבר וינואר). אבל החל מסוף ינואר-תחילת פברואר, המצב הפך לבלתי נסבל, דומה למצב הנוראי הבוקר.
בשעה 5:50 נכנסו למחסום שני שוטרים. חשבנו שהם יקחו את המצב בידיים. אחד מייד עזב, השני נבלע לתוך האקווריום, ואם לשפוט לפי התועלת שהביא, חבל שהוא קם ממיטתו החמה והגיע לקור של קלנדיה.
בשעה 6:00, אחרי שהצטבר קהל גדול ליד השער ההומניטרי (כנראה שלא לכולם היה היתר לעבור דרכו אבל מרוב ייאוש האנשים החליטו לנסות את מזלם כדי להגיע לעבודה בזמן). צלצלנו למוקד ההומניטרי וביקשנו שהחיילים האחראים על השער יצאו כבר. שני אנשי מינהל, קצין (לא מוכר לנו. מהר הוכיח את עצמו כגס רוח ובוטה) וחייל מת"ק (אשר אנו מכירות כאחראי ויעיל מאוד) יצאו ב-6:07. בשעה 6:15 פתחו את השער ונתנו לכולם לעבור, בלי לבדוק כל היתר והיתר. מאוחר יותר בדקו את ההיתרים ופתחו אל השער כל פעם שקומץ אנשים הצטברו לידו.
בזמן שעמדנו קרוב לסורגים כדי לעקוב (מרחוק) אחר המצב בתורים הפנימיים לתחנות בידוק, איש שנראה בשנות החמישים לחייו הגיע לידנו וקרא לחיילי המת"ק. כשהקצין ניגש אליו, האיש ביקש שיכניס אותו דרך השער ההומניטרי כי פצע את רגלו במפעל יום קודם. הקצין סירב בכל תוקף – וזו זכותו. אבל כאשר האיש התחיל לדבר איתי ("הם מענישים אותנו יום-יום [בהמתנה הארוכה] רק כי אנו רוצים להביא אוכל לילדינו"), הקצין שאג עליו: "לך משם. אסור לך לעמוד שם!" (קרוב לסורגים). "עכשיו הם גם קובעים עם מי מותר לנו לדבר כאן ומי לא," האיש המשיך באוזני. אבל לזכותו לא נכנע להשפלה, לא זז, המשכנו את שיחתנו.
לבסוף האחראים על השער ההומניטרי קילקלו את הרושם שהם היחידים שיודעים איך לתפקד כראוי. כאשר בשעה 7:15, דווקא השעה שתלמידי בית הספר מתחילים להגיע במספרים הולכים וגוברים , הם החליטו לא לפתוח את השער ההומניטרי עוד. את האנשים שהמתינו לידו זמן מה הם שלחו לעמוד בסוף התורים דרך המכלאות. אנחנו ערערנו על ההחלטה הזאת, שנראתה לנו שרירותית ובתזמון מאד מוזר, ואז קצין המינהל טען שהעומס במכלאות ירד והאנשים יוכלו לעבור יותר מהר דרך המכלאות מאשר דרך השער ההומניטרי (דבר שמנוגד לכל היגיון כי עוד היו תורים במכלאות והקרוסלות לא נפתחו שם חופשית).
בינתיים, אנשים חדשים שנכנסו למחסום הצטברו ליד השער ההומניטרי, כי הם לא קיבלו את הבשורה המרה. כאשר החיילים וקצין המת"ק (שנשארו במקום, משום מה) החליטו להתעלם מהם, ולתת להם לעמוד שם עד שיתייאשו, ביקשנו לברר את המדיניות שלהם בשער ולהבין למה, דווקא באותה שעה, הם החליטו שלא פותחים אותו עוד.
קודם ניגש אלינו מאבטח ודיבר אתנו בגסות רוח. אמרנו לו שמבחינתנו הוא לא סמכות במחסום ואנו נדבר רק עם אנשי המינהל. אבל במקום לדבר איתנו, שני חיילי המינהל פתחו את השער ההומניטרי עבור החדשים שעמדו לידו וכך נענשו פעמיים אלה שנשלחו לתורי המכלאות ועדיין עמדו בהם.
הערה חשובה: לפני כחודשיים, ביקשנו לברר את מדיניות המינהל האזרחי לגבי השערים ההומניטריים וקיבלנו תשובה שהפעלת השערים אינה קשורה ללחץ ביתר המעברים במחסום אלא מיועדת לשרת את הצרכים של זקנים, נשים, ילדים וחולים, בין השאר, גם במצבים שאין לחץ בתוך המכלאות. עכשיו נבקש מן המינהל להבהיר את המדיניות הזאת לחיילים האחראים על השער ההומניטרי בקלנדיה, כי כנראה שהם לא קיבלו או כבר שכחו את המסר הזה.
עזבנו את המחסום בשעה 7:30, כשהתורים התקצרו ולא השתרעו מעבר למכלאות.
כמה מסקנות מהבוקר:
אם המצב של השבועות האחרונים יימשך, יש לצפות שאסון יקרה בקלנדיה. שמענו הבוקר על איש שרגלו נשברה במכלאה בזמן האחרון ועוד אחד סיפר לנו שמשקפיו נשברו מהלחץ במעבר הצר והדחוס הזה. הבוקר אנשים בקשו מאיתנו, בין היתר, שנביא אתנו מצלמות טלוויזיה ודיפלומטים כדי שיראו את המצב במו עיניהם.
בעבר הובטח לנו, בהודעה חגיגית של איש מינהל (שניגש אלינו במשמרת), שאנשים יותר מבוגרים ואחראים יהיו נוכחים במחסום החל מהשעה 5 בבוקר, וכל תחנות הבידוק יהיו פתוחות מאותה שעה. היום לא ראינו אפילו לא קצה של הבטחה זו. והתוצאה היא התדרדרות תיפקוד המחסום לשפל של לפני שנתיים-שלוש, כאשר תוהו ובוהו היו הנורמה בו.
אם אין לצה"ל מספיק חיילים כדי לאייש את המחסום כראוי, שיפרקו את המחסום. או לפחות שישאו בתוצאות חוסר החיילים. אזרחי ישראל נהנים מזכוית אזרח ויכולים להיעזר בפעילות פוליטית, הצבעה לכנסת, הפגנות, פניות לבג"צ וכו', כדי להשפיע על התנהגות קלוקלת של זרוע המדינה כלפיהם. צדק טבעי קובע שאסור להטיל תוצאות מדיניות לא קבילה ולא הגיונית על אנשים אשר חיים, לרוב, תחת משטר צבאי ולכן הם חסרי זכויות אזרח, לא יכולים להפגין ואין להם דרך להשפיע על מדיניות והתנהגות קלוקלות של זרועות המדינה כלפיהם. כל אדם שיש בו שמץ של הגינות אינו יכול לסבול את מראה היחס הבלתי נסבל שהאנשים הללו סובלים במחסום קלנדיה.
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanFeb-16-2026מחסום קלנדיה: קיצור דרך
-