חזרנו לקלנדיה לאחר היעדרות ממושכת, מחשש אומיקרון וצרות אחרות. למודות נסיון בנוגע לקשיי החניה בצד הישראלי, בגלל העבודות במקום שצמצמו את מקומות החניה, הגענו הפעם עם הנהג שמסיע את חברותינו באזור ירושלים. הוא לקח אותנו דרך מחסום חיזמה וא-ראם ישירות לצד הפלסטיני של המחסום. כשמתקרבים למחסום מכיוון זה רואים את הקצה האחד של השיקוע המתוכנן. בדרך חזרה ראינו מעל הגשר את קצהו השני בצד הישראלי. רגע לפני הכיכר שסמוכה לכניסה למתחם המחסום מצד מזרח נקלענו כבר לפקק שלקראת מחסום כלי הרכב. לכן ירדנו והמשכנו ברגל אל הכניסה. (כ’ הנהג שלנו המשיך אל הכיכר כדי להסתובב. לדבריו הוא מעדיף את הפקק שכבר ראינו שמשתרך בדרך חזרה דרך מחסום חיזמה, על פני הפקק שלפני מחסום קלנדיה).

הגענו בסביבות 6:30. אבו רמזי ידידנו מוכר הבייגלה לא היה בנמצא. שאלנו את האיש שמוכר מסכות בסמוך למקום שבו אבו רמזי נוהג לעמוד, אם אבו רמזי היה הבוקר. לדבריו אבו רמזי היה וכבר עזב. מסרנו דרישת שלום.

במתחם המחסום עצמו הכל מתנהל על מי מנוחות. לא נצפו תורים. כל מי שמגיע, ומגיעים רבים, נכנס מייד לסלאלום שלפני הקרוסלות הראשונות. לא נראו עיכובים.

מתחם המחסום כולו מגודר בגדרות ברזל בצבע כחול. מצד מזרח יש כניסה לכלי רכב אל חניה גדולה, אך רק מוניות והמיניבוסים של התחבורה הציבורית מורשים להיכנס לכאן. כמו כן נכנסים על המדרכה וגם דרך הרמפה שמעליה (האזור תחת סככה שמאוייש ברמדאן) כל הולכי הרגל. יש שער בגדר הכחולה בצד הצפון מערבי הקרוב יותר לקלנדיה, אך מזה למעלה משנה השער נעול. למה? מי יודע… האנשים שמגיעים מכיוון קלנדיה נאלצים להקיף את כל החניה הריקה והנטושה כדי להיכנס מצד מזרח. זה אולי לא כ”כ נורא ביום יפה כמו היום, אך מאוד לא נעים ביום חורף קר וגשום או בקיץ בשמש.

כדי לחסוך לעצמם את ההליכה ניסרו האנשים את הגדר התחתונה והיו עוברים מתחת ליד השער הנעול, במקום שבו הבטונדה שבבסיס משופעת כלפי מטה ונוצר חלל שניתן לעבור דרכו. קראנו בדוח של חברתנו תמר שהצבא חסם את החלל הזה כדי שלא יעברו. הפעם נוכחנו בכך במו עינינו. החלל נחסם ע”י רלסים שרותכו אל הגדרות.

צילמנו ב-6.10.21, כאשר עמדנו ליד הכביש בצד החיצוני ורואים איך ניתן היה לעבור בחלל שמתחת לגדר:

וכך זה נראה עכשיו, מצולם מהצד הפנימי, בתוך מתחם המחסום:

כפי שניתן לראות בתמונה יש שני שלבים בסמוך לשער הנעול שהרווח ביניהם גדול יותר. כמו כן בהמשך יש שלב אחד שכופף כך שהרווח בינו לבין זה הסמוך אליו הוגדל. דרך המרווחים האלה בסורגים עוברים הילדים. קודם מעבירים את התיק, או שזוקרים אותו מלמעלה מעבר לגדר, ואז משתחלים להם בין הסורגים. גם צעירים רזים בוחרים בדרך הזו, או שהם מטפסים על הגדר ועוברים מלמעלה…

שהינו במקום כחצי שעה. מאחר שלא נצפו בעיות מיוחדות נכנסנו בשעה 7 לסלאלום בכניסה האמצעית. את הקרוסלה עברנו מייד. בפנים היה תורים לא ארוכים מדי לפני עמדות השיקוף ובידוק החפצים, שלא היו כולן  פתוחות. עברנו לתור שבקטע המערבי יותר. התור התקדם מהר. ובבידוק התעודות לא התעכבנו בכלל. העמדות האלקטרוניות דרכן עוברים פלסטינים עם כרטיס מגנטי גם הן לא היו כולן פתוחות, אך לא היו עיכובים. כולם עברו מייד. המעבר לקח כ-5 דקות.

כשיצאנו ראינו, כפי שדיווחה עוד תמר, שגם בעליה לגשר הולכי הרגל הוסיפו גדרות וחסימות. הצעירים נהגו לקפוץ מעל הבטונדה בתחילת העליה ולחסוך לעצמם את המעבר על הגשר.

כך זה נראה בעבר (צולם ב-17.11.2021):

וכך זה נראה עכשיו:

מעל הגשר צפינו בעבודות המתקדמות:

בצד המערבי שוטח לגמרי האזור שהיה פעם מסלולים של שדה תעופה קטן. האם כאן מתכננים להקים שכונה יהודית חדשה??? תקועה כמו עצם בגרון של הבניינים הפלסטיניים מעבר לגדר ההפרדה האפורה הנמתחת כאן מערבה… לא ראינו שום שלט שיעיד מה מתוכנן כאן.

הכוונה היתה לחזור אל הרכב שלנו באוטובוס פלסטיני. שאלנו איש מבוגר יחסית (שהערכנו שבוודאי מבין עברית, והוא אכן הבין) איזה אוטובוס מגיע לצומת הגבעה הצרפתית. הוא הפנה אותנו לקו 273. בזמן שהמתנו שוחחנו מעט ושמענו שהוא מקלנדיה ולדבריו בזמן האחרון אין בעיות במחסום ובכלל. למרבה הצער התברר שהאוטובוס הזה לא מגיע לתחנה שהיינו צריכות, והוא עצר לנו רק אחרי המטה הארצי. בדרך חזרה שוחחנו בתחנה של האוטובוס הפלסטיני ליד המטה הארצי עם אשה שדיברה אנגלית. התברר שהיא בריטית, נשואה לפלסטיני וגרה בבית חנינא כבר 50 שנה. בסופו של דבר התקדמנו לתחנת הרכבת הקלה והגענו כל אחת ליעדה בעזרת הרכבת.