קלנדיה
קלנדיה הקלסית
מחסום קלנדיה איננו בנוי ולא מצויד דיו כדי לשרת את מספר האנשים שמגיעים אליו בבוקר רגיל בדרך לעבודה, לבתי הספר, לבתי חולים, וכו’, וכו’., ולכן המעבר בו הופך לעונש יום-יומי.
כל חמש תחנות הבידוק היו פתוחות כשהגענו בשעה 5:30 והתורים לפני הכניסה אליהן היו קצרים. מיד ראינו שהחייל האחראי על פתיחת הקרוסלות בקצה המכלאות חיכה זמן רב בין פתיחות. מאידך, הוא נתן למספר רב של אנשים לזרום כל פעם, כך שהתורים לקראת תחנות הבידוק היו יחסית ארוכים (וזה טוב!) וכל פעם שהתורים דרך המכלאות זרמו קדימה, הייתה הרגשה של התקדמות ממש (גם טוב!).
אבל, אחרי החלפת המשמרת בשעה 6:00, שלקחה יחסית הרבה זמן, החייל החדש אימץ טקטיקה הפוכה ונתן למעט אנשים בלבד לעבור כל פעם, מה שגרם לעצבים, כעס, והרבה תלונות. צלצלנו למת”ק, בקשנו שהתורן יתקשר לחייל ב”אקווריום” ויגיד לו לשנות את הטקטיקה כי היא גורמת לבעיות במקום להועיל, ודבר לא קרה עד ש …
בשעה 6:15 חיילת מת”ק שאחראית על השער ההומניטרי הגיעה, ראתה את המצב, והורתה לחייל ב”אקווריום” לתת להרבה אנשים לזרום בבת אחת. אולם, לצער כולם, כמו שבדרך כלל קורה כשהחייל האחראי על הקרוסלות לא מתפקד כראוי, הנזק כבר נגרם — גם מבחינת אורך התורים וגם מבחינת המתח והגבוה ששולט במחסום.
מסקנה: או שצריך להדריך את החיילים האחראים על הקרוסלות איך למלא את תפקידם באופן מוצלח, או שצריכים לשלוח אחראים עליהם, אנשים עם נסיון (שוטרים, מאבטחים, חיילי מת”ק, ומי לא) הרבה יותר מוקדם בבוקר כדי להדריך אותם במקום. הניסון מוכיח שברגע שהחייל האחראי על הקרוסלות גורם להאטה, הבוקר כולו הרוס.
חיילת המת”ק שהגיעה להפעיל את השער ההומניטרי תמיד עושה את עבודתה נאמנה ובדיוק. הבעיה היא שיש לה נטייה להגיע מאוחר ולעזוב מוקדם. הפעם היא הגיעה בשעה 6:14 וסגרה את השער סופית בשעה 7:00, אף על פי שהתורים הרגילים בשעה זו השתרעו עד לשורה הראשונה של המכוניות בחניון. ועוד יותר חשוב, אחרי שהיא עזבה הגיעו אנשים עם תינוקות ופעוטים, קשישים שהולכים עם מקל, וכדומה. אנו לא יודעות למה היא עוזבת מוקדם. יתכן שיש לה הוראות לעשות כך או משימות אחרות למלא. אבל העובדה היא שחיילי וקציני מת”ק אחרים שאחראים על השער נשארים הרבה יותר מאוחר, ז”א, עד שה”פיק” נגמר. זה מאוד, מאוד רצוי, כי בנוסף לכך שאין מי שיכול לפתוח את השער לאנשים שזקוקים לעבור דרכו, היעלמות האחראית על השער מבזבז המון זמן לאנשים שלא יודעים שהשער סגור ומחכים לשווא למי שצריך לפתוח אותו.
הבוקר מצב זה תרם גם לקריסת התורים בשעה 7:00. כרגיל הסיבה הייתה אנשים שניסו לדחוף את עצמם בכניסה למכלאה השמאלית וגרמו להפיכת התור להמון כעוס, ושני התורים האחרים קרסו בעקבותיו. כאן לא המקום להכנס להבט של הנזק-העצמי של התופעה. די להעיר שכשאנשים לא יכולים להוציא את תסכולם על השיטה או על האנשים שגורמים לו, הם מוציאים את תסכולם על האוביקט הכי קרוב: במצב הזה, אחד על השני. וזה חוזר על עצמו שוב ושוב כאן.
פעמיים עמדנו בתור כדי לצאת. בפעם הראשונה הערכנו שעדיין היה מסוכן מדי בכניסה למכלאות ועזבנו את התור. בפעם השניה, בשעה 7:35, הערכנו שהמצב נרגע מספיק, והתורים היו די מוצקים, לנסות שנית. לקח לנו 35 דקות מן הרגע שהצטרפנו לתור להגיע ליציאה מן המחסום. החייל שבדק אותנו נראה נבוך כשקרא את המידע בתעודת הזהות, אבל כשהרמנו את התג של מחסום ווטש, הוא הגיב עם חיוך רחב!
שמנו לב, גם, שעשו שינוי ברגישות של גלאי המתכת כך שגם מי שנושא מתכת בתוך גופו גורם לצפצופים. למי שיש כרטיס מבית חולים שמעיד על כך (למשל, בשדה תעופה), כדאי להביא אותו גם למחסום קלנדיה.
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanNov-30-2025קלנדיה: שלוליות וזוהמה אחרי הגשם
-