שקד ריחן

07:30 – 09:45

 07:30 מחסום שקד
כ 20 אנשים באזור. אחדים שכבר עברו, ויושבים בסככה. האחרים – ליד השער. גם מכיוון טורה נראים אנשים ממתינים. המעבר מתנהל בעצלתים.

 07:45 כולם עברו. שני חיילים מהוססים פונים אלינו: "אתן צריכות משהו?" כאילו טרם ראו שכמותנו. גם העובדה שלא הקפדנו על עצירה לפני הקו הלבן לא הפריעה להם, הם היו מוטרדים מהמכונית שחנתה לפני הסככה, ונרגעו מששמעו שהמכונית באחריותנו. 08:00 עזבנו

 08:10 ריחן
במגרש החנייה העליון 6 מכוניות. מחכות לנוסעים. פתחו ב 07:30 ואנו פוגשות את ראשוני היוצאים.
אחד מחדרי שירותים פתוח ולא ממש נקי. מכל הסבון – ריק. נייר טואלט – אין.
עולות דרך השרוול. החידושים במערך הנוי: 4 עציצים גדולים.  4 מכוניות בעמדת הבדיקה. הכלבים עובדים בשקט.   
רוב היוצאים מהטרמינל מספרים שהחדרים מלאים והכל הולך לאט.
אחדים מהיוצאים מספרים על ילד בן 14 שאינו מורשה לשוב אל ביתו שבברטעה. בידו ת.ז. של אמו, איתה "יצא". אין בידנו שום פרט, ואנחנו מנסות לברר. יוצא מישהו שמציג עצמו כדוד. הדוד אינו רוצה לחזור על כל תהליך הטרמינל הלוך-חזור, ע"מ להביא את מס' ת.ז של האמא, הוא מעדיף להמשיך בדרכו ולקרוא לאמא להגיע לחלץ את הילד. כיוון שלא נראה אף מאבטח בתפקיד אנו מחליטות לפעול דרך הצבא. ד' מפיקוד מרכז "מנפנפת" אותי לכל הרוחות (אחסוך את פרטי השיחה, ואת טון הדיבור). לדבריה לא ייתכן שילד עבר עם ת.ז. של אמא (הגיוני) ומי יודע אולי גנב אותה (אולי?) ובכלל – איך היא משם תאתר מישהו אחראי בריחן, בשעה שאנחנו שנמצאות במקום לא מצליחות לעשות זאת. (מצד אחד-לא ייתכן. מצד שני-הוכחה והודאה בכשלי ההפרטה). שרית אוזרת עוז ונכנסת לתוך הטרמינל. החיילת ב"קופה" נבהלת ולא מגיבה. המאבטח מזנק מלמעלה, ומבטיח שישלח מישהו. איש אינו מגיע. לאחר כחמש  דקות – שתי עובדות בשחור ומאבטח נוסף נראים בתוך הטרמינל. ניסינו דרכם אבל הם סובבו את הגב והמשיכו בדרכם. עזבנו את המקום לאחר שאיש מהיוצאים לא ידע על ילד בן 14 שתקוע שם, ורק התלוננו על החדרים העמוסים ועל המתנה ארוכה "יותר משעה".

09:10  מקצה השרוול בדרכנו אל המגרש התחתון, נראה אמבולנס טיפול נמרץ, הוא מחכה לאמבולנס עם מישהו מחרמש. שיהיו כולם בריאים.
איש לא מגיב בעת המעבר אל המגרש התחתון. שם, מראה שכבר שכחנו, כ- 30 אנשים לפני השער הצהוב. הנהגים מספרים שהשער היה סגור במשך חצי שעה. בתוך רבע שעה המקום התרוקן.
ואליד הכין קפה. הוא נראה עצוב מתמיד. 500 תבניות ביצים מונחות בסככה (15 אלף ביצים). 
הנהגים מספרים על מחסום דותן, עם חיילים חדשים, שאינם מאפשרים לעבור אלא עם אישורים שאינם בנמצא. אז מגיעים בדרכים לא דרכים. ושוב: "למה אם אני רוצה לבקר את אחותי בקפין, מרחק 5 דקות נסיעה מזבדה, אני צריך להקיף את כל האזור כדי לעבור מתחת לכביש?"  
לפני שעזבנו, קיבלנו בקשה לסייע בקבלת אישור לבדיקה רפואית בהדסה, של ילד שאינו שומע. מסרנו לאבא את כל הפרטים שנדרשים לשם כך בתקווה שיצליח. (נמשיך לעקוב).

09:45 עזבנו