נסענו לשעב אל בטם אחרי שהיינו שם לפני כשלושה שבועות ושמענו מאבי משפחת  ג’בארין, אסחאק, מהעובר עליהם כל הזמן עכשיו, כי חיים בין מצפה אביגיל למצפה יאיר.  במתחם חיה גם משפחת נג’ארה.

הפעם הקדשנו את הביקור לשיחה של גליה עוז עם הילדים שקולם לא מספיק מושמע וחשוב לדעת מה הם מרגישים ועל מה חושבים נוכח המפגשים האלימים עם המתנחלים  והצבא.

כאמור הם נמצאים במרחק של כ-500 מ’ בקו אווירי מהוילות החדשות של מצפה אביגיל, ההולך וגדל מעבר לואדי המפריד ביניהם. 

אסחאק מספר שהכול נמצא תחת צווי הריסה  אבל הם לא יודעים מתי. בינתיים ממררים את החיים כל הזמן. גם ממצפה יאיר המרוחקת יותר, וגם מאביגיל.

המתנחלים בחסות הצבא באים כל הזמן בלילות בתואנות שווא של חיפושים כלשהם. וגם רומסים עם עדריהם את מעט החיטה והשעורה שהם מגדלים למחייתם. לפני שבוע באו חיילים והורידו את דגל פלסטין התלוי בביה”ס. מסוכן מאד הדגל הזה כנראה.

לפני חודש עשו מחסום בדרך לביה”ס ולא נתנו למורים להגיע ללמד בדרך הסלולה והיכו את מנהל בית הספר. המורים הגיעו בדרכים עקלקלות ובאיחור לביה”ס.

הילדים כמובן מדברים על פחד גדול מהיהוד ושנאה מובנת .אם המשפחה היתה די המומה כשהבינה שאנחנו יהודיות והסתכלה עלי בחשדנות מובנת. מבחינתם אין יהודים שרוצים בטובתם ופוגשת בעיקר מתנדבים מחו”ל. שיחה שוברת לב.

גליה שאלה אותם לבסוף: מה אתן רוצות להיות כשתהיו גדולות?

ווג’דאן מתענינת בארכיאולוגיה ורוצה להיות ארכיאולוגית. בת 13.

ג’אולן רוצה להיות מורה למתימטיקה. בת 14.

זיאד, אחרי שהסביר לנו שהוא בעיקר לא רוצה למות, רוצה לחיות ולהיות שף .

בחיוך גדול לראשונה דיבר על מאכלים שכבר יודע להכין .