06:40 חבלה

יש חיילים אך השער עדין סגור

06:45 השער נפתח. מעבר מהיר למדי, חיילי מילואים אדיבים. יש ויכוחים בין הפלסטינים על התור והחיילים מנסים להרגיע.

מגיעים שני האוטובוסים של הילדים. כבר דובר בדוחות האחרונים על בעית שעת הפתיחה של השער  בצהרים. כדאי לבדוק אם הענין הסתדר עכשו. הלימודים מסתימים ב 13:15 והשער נפתח נכון לעכשו רק ב 13:45 

07:30 בכניסה לעזון חונה האמר צבאי ואנו חולפות על פניו בדרכנו לשער החקלאי של ג'יוס.

07:40 השער פתוח ועדין יש עוברים. פוגשות שני מתנדבים אקומנים חדשים.

פלסטיני מג'יוס עם עגלה לא מורשה לעבור למרות שאדמתו קרובה מאד לשער הזה כי באישור שלו כתוב רק 927 שער פלאמיה ולא 943 שער ג'יוס. מבקש שיאשרו לעבור רק הפעם אך המ.צ. לא מסכימה. החיילים ממליצים לו לשנות את השער באישור כי אז מותר לו לעבור בשני השערים.הם לא מתיחסים לכך שיפסיד יום עבודה כשילך למתק ושעכשו בגלל הסיבוב המיותר גם יפסיד זמן יקר.

הוא יוצא לדרך לשער השני… גם ילד לא מורשה לעבור מאותה סיבה ויוצא ברגל לדרך הארוכה. אנו אוספות אותו בדרך ומסיעות אותו לשער פלאמיה ושם מחכה לו הפלסטיני עם העגלה והחמור. דוגמא קטנה וכאילו טריויאלית על אטימות הכיבוש והטירטורים הסתמיים והיומיומיים שעוברים על הפלסטינים.

ב 07:55 החיילים מתחילים לקפל את הציוד ומתכוננים לסגירת השערים, מגיע פלסטיני רכוב על חמורו ולמרות שהשעה כבר 07:59, החיילים מחכים לו… האם הם קראו את מה שחשבתי/כתבתי  בפיסקא הקודמת ?

אנו נוסעות דרך כפר ג'אמל, כפר סור, סאפארין ובית ליד לדיר שאראף.

עולות בכביש 60 לשבי שומרון ולא מאמינות למראה עינינו. המחסום נעלם לגמרי, השער בחומה נסתם והמעבר חופשי ללא פיקוח.

יורדות לדיר שאראף, שותות קפה ומאפה וחוזרות דרך כביש 55 הבית.,

כנראה בגלל תאונה במעבר אליהו התנועה מופנת דרך מעבר צופין. המ.צ. בודק אותנו בצורה קפדנית מאד (לא הורדנו את דגלי מחסום ווטש) האורחת שלנו, ישראלית המתגוררת בקנדה עוברת תחקור מיוחד. עוברות ליד מעבר איל ועוצרות ליד בית הקפה המופעל ע'י תושב צור יגאל ומחיריו "ישראלים ולא פלסטיניים" לדברי תושב טייבה העובד שם.