מטרת הנסיעה המקורית לעזור לחדיג’ה בעבודות השונות בחוץ או בבית. מתואם איתה.
הגענו בשעה היעודה אבל התוכנית השתנתה, חדיג’ה יצאה למרעה וכתבה שאין עבודה. השארנו אצלם ביגוד ומזון והמשכנו לביקור משפחות לא מתוכנן.  בעלה מחמוד אמור להשתחרר מהמעצר (בגין כתיבת פוסט בלתי מזיק בעליל) בעוד 10 ימים ויש כבר התרגשות והתכוננות.

היה יום נעים, הבקעה בצבעי הקיץ, צהוב-זהב-חום, קצור ולא קצור. חבילות קציר מפוזרות בכל השדות, ואנחנו בדרך.
חניה ראשונה בחדידיה, פרקנו חבילות בגדים, הפתענו את הנשים אחרי כ-3 שנים שלא הייתי במקום. הנשים שמחו להיפגש, והילדים סובבו אותנו. הכנו יחד איתן פטור, ארוחה בוקר נהדרת. המשפחה כוללת את סבתא חדיג’ה, וסביבה שלושת בניה, נשותיהן וילדיהם.
אחד הבנים, ת’, נעצר על ידי הצבא לפני כשלושה חודשים, נכלא ונעצר לחצי שנה, ללא משפט וללא סיבה שידועה למישהו. ללא הודעה, ללא יכולת ליצור קשר. הם יודעים באיזה כלא הוא נמצא וקבלו דרישת שלום ממישהו שחזר משם. סבתא חדיג’ה נמצאת מאז בסבל גדול וגם חולה מרוב צער. מאשה חזקה ופעילה הפכה לצל של עצמה. ת’, הוא האיש החזק במשפחה, הצבא יודע את מי כדאי לו לדכא.
לפני יומיים היתה שריפה גדולה בגבעה בין חדידיה וההתנחלות הקרובה רועי. הישראלים כיבו את הצד שלהם במכתזית ואילו הפלסטינים בחולצות רטובות שמושלכות על האש. ללא קשר ביניהם.

המשכנו משם לחמאם אל מלח, לראות מה שלום בית ספר והגן. פגשנו קבוצה מירושלים שהגיעה לביקור. הילדים כבר יצאו הביתה. הצוות התעניין בנו ושמח להראות את הגן. חבל שרק מעט ילדים מגיעים אליו. עקב חוסר תקציב להסעות.
בחמאם אל מלח פגשנו את אבראהים שעזר לנו להקים את הגן ומאז כבר עובד בישראל בחקלאות, עד ה7.10. היתה לנו שיחה מלמדת על מה חושבים פלסטינים בעקבות ה-7.10. עם כל השאלות הקשות שעומדות על הפרק. אם זה היה תלוי בנו היושבים בחדר, היה פורץ שלום די מהר.
הפלסטינים שאני פוגשת לא מאמינים בסיפור האונס של החמאס. מבחינתם זה לא קרה.
השאלה על האכזריות של החמאס נענית ב”מה היה לפני ה7.10? אכזריות של מי…?” ומה יהיה אחרי שישראל לא תשרוד? איך תקבלו אותנו למדינה שלכם? וכה הלאה. הפלגנו בדמיון וגם צחקנו. אין דרך אחרת לצאת מהקטסטרופה הזאת.

בדרך צפונה ראינו התכנסות של הרבה מכוניות פלסטיניות באחת הקהילות, מישהי שגרה ממול לא ידעה את הסיבה. אולי ביקור של דיפלומטים זרים.

המשכנו למכחול, שם ספרו על שריפה שפרצה בהר באזור אום זוקא לפני יומיים. כנראה האשימו את הפלסטינים המקומיים בהצתת האש, וכך הופיעו ב11 בלילה חיילים במכחול. “חייל ענק דרוזי עמד מולי, נתן לי סתירת לחי, שאל אותי איפה יוסף. משך אותי באוזן עד שהגענו לבית של יוסף. אז היכה אותו והראה את הסכין החדה שיש לו בתוך החולצה ואמר שאם לא … אז …”. ואיים על שניהם. וגם קירב את הסכין לעבר הצוואר של כל אחד מהם. ובסופו של דבר הלכו. אחד המאיים-הדובר, שני עם נשק שלוף, שלישי נהג הג’יפ.

רימה והילדים המשיכו לישון. כלומר לא התעוררו מהרעש. ושומעים את אשרף מספר את הספור הזה ולא מזועזעים.

זה אחד מהימים שמפרקים את המועקה הגדולה שעומדת באויר. המפגש מזכיר שיש כאן בני אדם שרוצים לחיות כמונו, להיות חופשיים כמונו, בעלי זכויות כמונו.