אני כותבת את הדוח הכואב הזה עכשיו, וקוראת שעכשיו שוב תוקפים פושעי המתנחלים כפרים פלסטיניים ללא הגנת הצבא, ולא מאמינה שזה ממשיך… שמעתי בחדשות שהשב”כ עצר שני נערי גבעות יומיים אחרי פרעות תורמוס עיא והם במעצר. לא שמעתי שיש לזה המשך.
אני משננת לעצמי את מה שאמר הילד בן ה-11 מתורמוס עיא: “אני גר באמריקה, אבל הבית שלי פה”.  כולנו צריכים לזכור את זה טוב טוב.

7:30 מחסום קלנדיה – הדרך והמחסום

אנחנו נוסעות למחסום קלנדיה דרך ג’בע ובכל צומת ופנייה יש שתי עמדות חיילים – לרוב אחת בצומת והשנייה צופה ממקום גבוה יותר. חיילי צה”ל עושים הרבה משימות שיטור כעת. ממה שראינו לא עוצרים הרבה רכבים.
חידת המסלול המדויק של כביש השיקוע מתחת למחסום קלנדיה, שיְיָתר את המעבר במחסום לישראלים בלבד (במסגרת כבישי אפרטהייד), מטרידה אותנו זה זמן רב. הרמז שהופיע לאחרונה בשטח הוא פתח היציאה שלו לכביש עטרות לבגין דרום (לירושלים ותל אביב) ולמודיעין (443). אנחנו מחפשות את הכניסה מכיוון הגדה. חומת ההפרדה וחומות פנימיות לא מאפשרות לראות את החפירות. אז עלינו לנקודת תצפית במבעה ב-א-ראם ואחר כך עלינו לגשר הולכי הרגל מהכיוון הפלסטיני.
ועדיין לא ברור… כמו שאפשר לראות בצילומים המצורפים.
בדרך חווינו שוב את המחסום: ב-8 הבוקר בהחלט לא צפוף, אבל  הארכיטקטורה הכיבושית  נועדה להצר את המרחב של העוברים: מגרש החניה הצמוד למחסום פתוח רק לרכבי טרנזיטים ספורים, שמגיעים מהגדה ויוצאים אליה, שעה שכל השאר מחפשים מקום במגרש פרטי לא מוסדר וכאשר הגישה להולכי רגל מכיוון רמאללה היא רק דרך שער קטן בגדר. ובמחסום עצמו  –  סלאלומים ארוכים וצרים לעומדים בתור לקרוסלות, אחריו אולם שהוא שטח מת גדול עד לבדיקת הכרטיס המגנטי וההיתרים, ומשם – לגשר הענק מעל מחסום הרכב שתכנונו המופרך בלתי נתפס.  קשה לצעוד בו והוא אפילו מהווה סכנה ביטחונית. גם בירידה ממנו לא תם המסע – צריך לחצות עוד מגרש ריק, שייעודו לא ברור, עד מתחם קטן יחסית של תחנות האוטובוסים לכיוון ירושלים וישראל.

 כביש 60 מקלנדיה לתורמוס עיא וביקור בכפר אחרי הפרעות יום קודם

שמענו וראינו בחלחלה את הקולות והתמונות מהפוגרום של כ-150 מתנחלים, שהתרחש בכפר היפה הזה אחרי ההלוויה של הרוגי הפיגוע (יהודים) בתחנת הדלק בעלי. זה התחולל אחרי הפלישה של צהל לג’נין והרג של חפים מפשע (פלסטינים) במהלכה – שהתרחשה אחרי… וכן הלאה עמוק לתוך משוואת הדמים הלא נפסקת, שתמיד מוצגת בתקשורת מהצד הישראלי כפיגועי טרור פלסטיניים תלושים מהקשרם. באירועים אלה נפגעים רק ישראלים.

החלטנו להתקרב עד כמה שאפשר לכפר המותקף בכביש 60. רצינו לראות מה מצב המחסומים באזור ואיך מתמודדים התושבים הפלסטינים ומה עושים כוחות הביטחון הישראלים ביום שאחרי.

על כביש 60 אין שלטים המכוונים ליישובים פלסטיניים, והם בהחלט רבים יותר לאורך הכביש. כל התנחלות ומאחז זוכים  לשלטים ולהפניות מסודרות, ולצמד עמדות צבאיות מאוישות ב-4 חיילים בדרך המובילה אליהם. הגישה ליישובים הפלסטיניים היא רק דרך כבישים תחתיים צרים, או בדרכים עקיפות רחוקות מהכניסה לכפרים. מאוד רצינו לראות אם חסמו איזה מעבר שמוביל למאחז של טרוריסטים יהודים אבל לא רצינו לסכן את הנהג שלנו בהסתבכות.

בכניסה לתורמוס עיא אין ולו נציג אחד של המינהל האזרחי או הביטחוני. כך גם בשני הכבישים שבהם השתוללו המתנחלים חסרי האנושיות, שגלשו אל הכפר מהגבעות המקיפות את העמק הפורה.  הכפר. אין זכר לנציגי רשויות הכיבוש שיאמדו את ההרס, יעזרו במשהו לתושבים שבטראומה. איש אינו לוקח אחריות, כמו שאיש לא ניסה לבלום את הפוגרום.
התושבים מסתובבים באווירת אבל משותף בבתים של שכניהם, יושבים יחד ומדברים על מה שקרה. פוחדים להצטלם וגם לא מתכוונים לפנות לשגרירויות הזרות. הם מרגישים שכולם משתפים פעולה עם המעשים שישראל עושה. חנה מדווחת מיש דין שהם ניסו להתקשר לשגרירות האמריקנית גם דרך טלפוני חירום שיש להם – ואף אחד לא ענה!
הכפר יפיפה ומטופח, ועכשיו בקיץ הבתים שנבנו בכספי המהגרים לחו”ל, מלאים קרובי משפחה בעלי דרכונים זרים שבאים לשהות עם סבא וסבתא והדודים. צילמנו מכוניות שרופות, והוזמנו להיכנס לבית שבו גרים פלסטינים ו-14 אורחים אמריקנים. ברגע האחרון הצליחה אחת מהן לסגור דלת פנימית ממתכת ולעלות לעליית הגג – זקנים, נשים, ילדים. החלונות בקומה הראשונה והשנייה נופצו ורימוני אש הושלכו לתוך הבית. ילד בן 11 סיפר בקצרה על בן דוד שלו בן שמונה שנשאר בחוץ, ומתנחלים רדפו אחריו ואפילו ירו כדי לפגוע בו.

י