אפילו קפקא לא היה יכול לדמיין את המבוך של הביורוקרטיה הישראלית, שנראה כאילו היא ממציאה מדי יום דרכים חדשות להפוך את חייהם של פלסטינים לבלתי נסבלים עוד יותר.
מאז השבוע שעבר, שלומית – למרות עקשנותה ושיחות הטלפון האינסופיות שלה, שכל אחת מהן מפנה אותה לעוד מספר אחר – עדיין לא הצליחה לשלם את הקנס של הפלסטיני שביקש את עזרתנו. היא ממשיכה לנסות. פלסטיני אחר, שקיבל קנס דומה, שלח חבר לשלם אותו בשבילו בקריית ארבע.
פלסטיני אחד היה לאחרונה מעורב בתאונת דרכים עם מתנחל. שניהם אושפזו. איננו יודעים מה מצבו של המתנחל, אך הפלסטיני נחבל קשות, נשאר ללון בבית החולים, ולאחר מכן שוחרר עם הוראה לחזור בעוד שבוע לביקורת. נאמר לו שעליו להשיג דו”ח משטרתי על התאונה. כשהלך לתחנת המשטרה ליד המת״ק, הופנה דווקא אל המת״ק עצמו – שם כמובן לא היה שוטר. חנה ב. הציעה שניקח אותו בשבוע הבא לבית”ר עילית, וננסה להתלוות אליו. לבדו, הוא אינו יכול לעבור בשערים. האירוניה המרה היא שהורו לו “לנוח” (להיעדר מהעבודה) במשך שבוע – בעוד שלמעשה הוא “נח” כבר כמעט שנתיים.

אדם אחר הוא בעל שתי בתים: אחד בצד הפלסטיני של מחסום 300 (בית לחם), ואחד בצד הישראלי. כשהוא שוהה בביתו שבצד הישראלי, מאשימים אותו כי הוא מתגורר שם באופן בלתי חוקי. כשהוא נמצא בביתו שבצד הפלסטיני, סמוך לקבר רחל, נאמר לו שהאותות מהטלפון הנייד מראים שהוא מתקשר מהצד הישראלי, והוא אינו מצליח לשכנע איש אחרת. התוצאה: הוא אינו יכול להיכנס לביתו שלו. מאוחר מדי הבנו שלא לקחנו את מספר הטלפון שלו – דבר שאנו שוכחות לעיתים קרובות. רק לאחר מכן עלתה המחשבה לשאול: מדוע שני בתים משני עברי החומה? מעט מאוד ישראלים זוכים לבית אחד, קל וחומר שניים – אך סיפורו בכל זאת מעיד על המציאות.
חברים שלנו שיתפו אותנו בסיפור הבא. יש להם חלקות אדמה ליד אלון שבות וחי”ש: מטע פירות ומטע זיתים. במשך שנתיים נאסר עליהם להיכנס לשטח. לאחרונה, סוף סוף הורשו להיכנס כדי לגזום ולנקות את הקרקע. הם התקינו מצלמות מסביב לשטח, אך הצבא הורה להסירן, בטענה שהן מהוות “בעיה ביטחונית”, וכי הצבא חייב לקבל גישה חופשית. בפועל, משמעות הדבר הייתה לתת למתנחלים גישה חופשית. השטח היה מגודר, עם שער נעול. בני הזוג קיבלו הוראה להשאיר את השער פתוח. לא עבר זמן רב עד שמתנחלים נכנסו, שרפו עצים, גנבו זיתים, קרעו שקי פרי שנקטף, ופיזרו את תכולתם. אחד המתנחלים הגיע והכריז: “זה הבית שלי. מה אתם עושים כאן? תחזרו למקום שממנו באתם.” חיילים מהצבא הסדיר עמדו מהצד, צפו והקשיבו – מבלי לעשות דבר.
לפי כל הסימנים, אותו “חייל” במדים לא היה חייל סדיר כלל, אלא מתנחל שגויס במסגרת הסדרים מיוחדים. דו”ח מסביר:
“לאחר תחילת המלחמה, מתנחלים גויסו למילואים, חלקם להגנת הקהילות. מאוחר יותר הם גויסו באופן רשמי, קיבלו מדים, נשק, וסמכות לפעול כחיילי צה”ל בתוך ההתנחלויות שלהם. הפלסטינים מזהים אותם מיד. כדי להימנע מתביעות עתידיות, המתנחלים הללו לרוב עוטים מסכות – בניגוד לחיילים רגילים. רואים ‘חיילים’ בנעליים אזרחיות, עם ציציות מתחת למדים, ועם מסכות. יש להם סמכות לבצע פעולות צבאיות: חיפושי בתים, הכרזת שטחים צבאיים סגורים, עצירה וחקירה באלימות. חיילים סדירים, גם אם רצו, אינם מורשים ליותר מניסיון רפה לבלום אותם – וגם זאת בקושי.”

האישה, בשקט, אמרה שראתה את בעלה יושב ובוכה.