מחסום אר-רם:
3.10 – עצרנו בצד המחסום למראה שתי נערות וילד לבושים בבגדי מחלצות ובידיהם זרי ורדים, כשהם מנסים לעבור לצדו המז' של המחסום. כשהתקרבנו לעמדה, הצלחתי לשמוע סופה של שיחה בין המבוגרת שבנערות לבין מפקד המחסום. נאמר בה דבר מה בנוגע לביקור אצל אב. לא ירדתי למהות הנושא (אולי היו בדרכם לבקר את אביהם המאושפז?), המפקד לא אישר להם לעבור והם שבו על עקבותיהם.

שאלתי את מפקד המחסום שיצא לקראתנו למהות הבעיה והוא בחפץ לב, בקול סמכותי כמי שמכיר בערך עצמו ובצדקתו, חילק את תשובתו לשלושה חלקים. שהרי כל דבר בצה"ל נחלק לשלושה, כמו הרובה הצ'כי למשל גם נושא זה (אלא שכדאי למנות את הדברים בסדר חשיבות הפוך משמנה המפקד): "ראשית, הם לא רשומים בספר. שנית, לא היו עליהם תעודות, וחוץ מזה הם פלסטינים".

מחסום עטרות:
3.30 – למרות שהגענו למקום לפני שעת העומס היומית, היה תור של כ-20 מכוניות לפני המחסום. שוטרי מג"ב במקום לא עשו כל מאמץ להקל על העומס. מדי כמה דקות עצרו מכוניות ושאלו את נוסעיהן שאלות ובדקו את ניירותיהם.

מאחר והמחסום ממוקם בתוך השטח הקרוי "ירושלים רבתי", אין להבחין במי מהרכבים נוהגים פלסטינים ובאילו נהגים ישראלים "כשרים". כך קורה לעתים, שה"כשרים" ממורמרים משום שהם נאלצים להמתין בתור כאילו היו ערבים והרי לא תמיד מראה פניהם מעיד על מוצאם. שניים כאלו, שפניהם היו מועדות לאיזור התעשייה, הוציאו את כעסם עלינו: הראשון פתח את החלון כשהוא שואג לעברי: "אתם עוזרים למחבלים, עוזרים לערבים האלו שרוצחים את האחים שלנו"…
השני נפנף לעברי בסרט כתום כשהוא חוזר שוב ושוב וצועק: "נאצית, נאצית" במלא גרון.

עזבנו אחרי כ-20 דקות.

מחסום קלנדיה:
3.50 – שני מסלולים פעלו כל העת ולא נוצר עומס על הקרוסלות. כלבים וכלבנים לא היו במקום לאורך כל המשמרת.
4.15 – פגשנו 3 פלסטינים ברחבת חניית האוטובוסים שבשעה 10.30 בבקר נתפסו ללא האישורים המתאימים במחסום עטרות. אחד מהם שניסה להתחמק, נתפס ע"י שוטר מג"ב שאף בעט בו בשוק ובאשכים. תעודותיהם נלקחו והם נשלחו לקלנדיה, תוך הבטחה ששם תוחזרנה להם. למרות שחלפו קרוב ל-6 שעות ולמרות שפנו שוב ושוב לחיילים ולמפקדם שהיה במקום, לא נעשה דבר בעניינם.
יצרתי קשר עם מ.פ. יחידת מג"ב שבמקום, חביב, סגנו דגש, שניהם הבטיחו לפעול במהרה להשבת התעודות. 30 דקות אח"כ שבתי והזכרתי להם את הבטחתם.
בשעה 5.10 הושבו התעודות לבעליהן.

מחסום ראפאת (ביר-נבאלה):
6.00 – חלפנו על פני המחסום (בצילום משמאל), נודע לנו מהמפקד במקום שלא מתנהל בידול והמשכנו אל הכפר קלנדיה. הראיתי לאורח את האבסורד והזדון שבגדר והשער הנעול שליד ביתו של מוכתר הכפר. הבית, הקיצוני בכפר והמצוי במרחק 5 דקות הליכה ממקום עבודתם של רבים מהתושבים שברובם הינם בעלי ת.ז. כחולות ועובדים באזור התעשייה עטרות, נאלצים מאז סגורים הם במעין מכלאה, לעשות את דרכם בכבישים משובשים, לאורך קילומטרים רבים. בבקרים, הדרך כולל זמן המעבר במחסום קלנדיה, נמשכת למעלה משעה. נוסף לכך יש להזכיר את הנזק הנגרם לרכבים.
משם גם יכולנו להשקיף שוב על מחסום עטרות ולהיווכח שתור המכוניות התארך מאד ולא ניתן היה לראות את קצהו.

6.15 – שבנו למחסום רפאת. היתה עצירה מוחלטת של תנועה מהמחסום לכוון מז'. מספר טרנזיטים חנו על שולי הכביש אחרי המחסום ונהגיהם ונוסעיהם, כ-20 במספר, התגודדו וצעקו בכעס.
נודע לנו מהם שעקב הלחץ שהיה על המחסום, כמה נהגים עקפו את הרכבים שלפניהם. כאשר מפקד המחסום זיהה אותם, לקח מהם את תעודותיהם ועכשיו הם מרצים את ענשם בעיכוב לצד הכביש.
המפקד לעומת זאת נתן הסבר משלו, הוא אמר שבאופן רנדומאלי הוא לוקח מאנשים את תעודותיהם ובודק אותן מול השב"כ. כך או כך, דקות ספורות אחרי שהגענו, נקראו הנהגים לקבל חזרה את תעודותיהם והתנועה שבה וזרמה.

6.30 – בדרך חזרה ספרנו 27 מכוניות.