אבו-דיס: הגענו לפישפש ב-14:30 ומצאנו שם ג’יפ ושלושה חיילים שבדקו תעודות של אנשים שביקשו לעבור בפתח החומה. שמנו לב שהחיילים ממלאים טפסים ודורשים מאנשים בעלי תעודות ירוקות וכתומות לחתום עליהם לפני שהם מחזירים להם את תעודותיהם. לאחר חקירות ושאלות התברר שהם מחתימים את האנשים על הצהרה שהחיילים לא גרמו להם שום פגיעה ושהם מבינים שנתפסו בעת שהייה בלתי חוקית בתחומי ישראל. אם הם ייתפסו עוד פעמיים, יוטל עליהם קנס של 3000 ש”ח ואולי אף יישלחו לכלא. למשל, לא התירו לאישה אחת, שהייתה בדרכה לפגישה עם רופא מומחה לעצמות באחד מבתי החולים (מוקאסד או אוגוסטה ויקטוריה), לעבור כדי להגיע לתור בבית החולים. היה זה מצב של מילכוד: החיילים הורו לאנשים להיכנס לשטח ישראל, אך ורק כדי למלא את הטפסים, לחתום ולשוב לאחור.האנשים בשטח אמרו לנו שאין שום בית חולים באזורם, וכי לעתים קרובות מונעים מהם להגיע לביה”ח בבית-לחם. החיילים הציעו להם להתקשר לרופאים, ושאלה יבואו אליהם לביקור. הם הצביעו על פרסומת למרפאה פרטית שהייתה תלויה על הקיר ליד הפישפש.

ואדי-נאר: מפקד המחסום – בחור נמוך, אדום שיער וחובש כיפה (נ.) נהג כלפינו בעוינות בולטת מהרגע שהגענו. מאידך גיסא, אוטובוס מלא עצורים קיבל את פנינו בצהלות שמחה. האנשים ביקשו את עזרתנו בזירוז הבדיקה של התעודות. לטענתם, הם המתניו שם כבר שעתיים. לאחר כחצי שעה התקשרה ליאת למפקד, והוא גילה נכונות לעזור. ואכן, בתוך 15 דקות נשלחו כל המעוכבים לדרכם.שני פלסטינים צעירים שבאו במכונית מבית-לחם לאבו-דיס (הם גרים בשועפט ומחזיקים בתעודות זהות כחולות) נעצרו ונחקרו במהלך שהותם בת השבועיים בבית-לחם. לאחר מכן, הם הועברו להמשך החקירה בעציון.התקשרנו למוקד להגנת הפרט וביקשנו שידברו עם הצעירים. אחד מהם היה פגוע ברגלו ודידה על קביים. לדבריהם, שהו אצל חבר שאביו נפטר. היו עיכובים רבים בתנועה כאשר החיילים לא בדקו תעודות, אך כשאנחנו נוכחנו הם החלו לבדוק, ועד מהרה, התנועה הידלדלה והמכוניות נעלמו.עזבנו את המקום בערך בשעה 17:00.