אירתח, ג’בארה, א-ראס וענבתא, יום שלישי 4.7.06, בוקרמשקיפות: רותי כ’, שלומית ס’, אלינוער ב’ (מדווחת)אירתח 06:15-07:00 המתקן נפתח אמנם בחמש, אבל רוב הפועלים עדיין מתגודדים בחוץ. כמעט בכל קבוצה חסרים פועל אחד או יותר שמעוכבים ב”חדרים” ועל האחרים לחכות להם. כמו שצוין כבר, עניין הבדיקה הנוספת הזאת לא ברור. כל הפועלים עברו בדיקות בטחוניות מקיפות, הם נבדקים במגנומטר ואז חלקם נקרא להיכנס לבדיקה נוספת, ציפייה שמתארכת לכדי שעה ויותר. בחדרים איש אינו מדבר אתם, רק חפציהם נבדקים ושוב ולעתים קרובות הם נדרשים להסיר חולצה ולפעמים להתפשט לגמרי (מכנסיים). מעבר לעיכוב הפועלים רואים בכך השפלה, ואינם מבינים על מה ולמה. מי שנבדק כך, התעודה שלו מסומנת במדבקה, ולפועלים מסוימים יש כמה וכמה מדבקות. לא ברור אם זה קורה באקראי, או שאנשים מסוימים נבדקים משום מה ביתר יסודיות. פרוצדורה כזאת לא קיימת בקלקיליה (אייל), ששם הצבא אחראי על היציאה. רצוי שצוות המחסומים יבדוק את הנושא. ג’בארה וא-ראס 07:00-07:30 ג’בארה שוממת כרגיל, מג”ב וצבא כמעט היחידים הנראים בשטח. אנחנו עולות לכפר ויורדות בא-ראס. תורים קצרים. מתנדב קו התפר מניף על העמדה דגל ישראל ענק. “איך המוצב שלנו?” הוא שואל. “קשה לי לראות את הדגל כאן,” עונה שלומית. “זה בשביל החיילים,” הוא עונה. התורים משני העברים קצרים. מפקד המחסום אומר לחייליו: “פירות וירקות מג’בארה מותר להוציא רק פעם ביום”. ברור לגמרי שהשיקול אינו ביטחוני, נועד כנראה למנוע הברחת סחורה חקלאית לישראל. על גבעה בתוך הכפר שנראית כתצפית על הסביבה מקימה קבוצה גדולה של חיילים אוהל, זמני כנראה. למכר שלנו מג’בארה יש הסבר: כל פעם שמתחלפים חיילים מלמדים אותם את השטח. ענבתא 09:00 בחזרה מבית איבא אנחנו עוברות בענבתא. שלא כמו בשבוע שעבר, אין כמעט תורים, הבדיקות חטופות ליוצאים מכיוון טול כרם ואין כלל בדיקות לנכנסים, אין תורים, יש רק חיילים במצב רוח מרומם.