זהו לנו הביקור הרביעי השנה בעקבות ימי הים. במסגרת שימור ופתוח הקשר, אנחנו מוצאות שחשוב לנו להכיר את המקומות מהם מגיעות הקבוצות. האפשרות לבקר את האנשים במקום מגוריהן, לשמוע את הסיפור של המקום ולראות את החיים מקרוב, להעמיק את הידע, לנפץ עוד כמה דעות קדומות על הדרך עושה טוב לשני הצדדים.

אחרי כל ביקור כזה בוקעת מקרבינו אותה אנחה: לו כל עם ישראל היה איתנו ברגעים האלה…

וכך יצאנו בבוקר חורף אביבי לכיוון חרבת טייבה, כפר קטן היושב בשיפוליה המזרחיים של אום  אל פחם . במבט מן הכפר לכיוון מערב במעלה ההר נראים מבנה בית הספר הכחול  ובתיה של אום אל פחם על ראש הרכס . רק גדר המערכת חוצצת ביניהם במרחק של כ 500 מטר. . לכולם משפחות באום אל פאחם אך הדרך ארוכה ומתפתלת ועוברת  דרך כבישים עוקפי ג’נין ומחסומי ברטעה או ג’למה וחיילים ואישורים ובדיקות.

תושבי  טייבה הם פליטי 48 מאום אל פחם והסביבה.

יצאנו לדרך מצוידות בפחדים ישראליים רגילים. מספרים שהאיזור מסוכן. הווייז מודיע לנו בברטעה “נכנסתם לאזור מסוכן”, במגרשי החניה שמפוזרים לאורך הכביש שאחרי המחסום (בצד המזרחי) חונות מאות אם לא אלפי מכוניות של פועלים או סוחרים שעובדים בישראל. שני פלסטינים שפגשנו באזור החניה, מספרים לנו על הכפרים בסביבה ועל שיפור במצב הכללי, עקב עליה במספר הפועלים שיוצאים לישראל. אך מתלוננים על חסימת כבישים והצורך לנסוע בכבישים עוקפים המאריכים את הדרך. הגישות אל הכבישים המקומיים מהכפרים הסמוכים חסומים בריבועי בטון. והיציאה היחידה מברטעה מזרחה היא דרך הכביש הראשי המוליך לג’נין.

ממחסום ברטעה אנחנו יוצאות, בליווי המארח שלנו, לטייבה. אם הכביש המקומי לאורך הגדר היה פתוח היינו מגיעות לכפר תוך כ 20 דקות. אך לאור העובדות הידועות, לקחה הנסיעה כשעה וחצי . וכך אנו יוצאות לדרך שעוברת כפרים רבים, הכפר הגדול (עיירה)  יעבד למשל מוגדר ע”י  ע. (המארח) ,הלוקח עלינו אחריות אישית ,  כמסוכן,  כי מדי פעם נזרקות אבנים על מכוניות העוברות בכביש ולא כדאי לעבור בהם אחרי רדת החשיכה. הנסיעה נעימה ופסטורלית ועוברת  לאורך מטעי זיתים, ונוף הרים וגבעות עד שנגלה גם مرج ابن عامر “מרג’ אבן עאמר” הלא הוא עמק יזרעאל, שממשיך לו בלי הבנה פוליטית לכיוון ג’נין ודרומה. בשיא היופי של העונה. פסים ירוקים וחומים של שדות, ומטעים, משובצים כפרים.

ועוד לא דיברנו על הפחד הקמאי שהשם “ג’נין” מעורר בנו אליהוד. זכריה זביידי, בררר…. טלי פחימה, “ג’נין ג’נין” של מחמד בכרי ומה לא? ואנחנו בלית ברירה וכביש אחד וסקרנות, נוסעות באזור בואך פחד, מימין מוחיים (מחנה פליטים)  ג’נין, משמאל מפעלים ומבנים כמו בכל כניסה לעיר,  וגם שער ברוכים הבאים,

הנשימה סדירה וע’ מסביר ומכוון, בהמשך הגענו לכפר הצפוני ביותר, רומאנה, ר’ בתמונה מבנה מהתקופה הרומית, מי יודע.

עוד כמה כפרים ואנחנו מגיעות ליישוב הכי מערבי וקרוב לגדר שנמצא, כפי שכבר סופר, במורדות ההר בתוך נוף ירוק ושליו.

המשפחה שמארחת אותנו נאספת לאט לאט לתוך בית המגורים, מונה 8 אחים ו3 אחיות. האב נפטר לפני שנים, היה פליט מאום אל פאחם והאם תבדל לחיים ארוכים, מאזור מג’ידו. הקימו משפחה לתפארת. לכל אחד בית משלו. עובדי הרשות, או עצמאיים. שמחים מאד מאד בבואנו.

הנשים, 4 זוגות אחיות שנשואות ל8 האחים, וסבתא שנהנית מכ60 נכדים שמקיפים אותה. הילדים חזרו בהמשך מבתי הספר והגנים, הפכו את הבית לחפלה שמחה. התכבדנו ושוחחנו ושמענו קצת על המקום, ובעיקר הייתה אוירה של כל כך הרבה רצון טוב.

למזלם הטוב, אין בסביבה התנחלויות, כך שנמנע מהם עימות מהסוג הזה. גם הצבא לא מבקר שם מדי יום, אם כי זוכרים היטב את הימים בהם שימש הבית כאלמנת קש, בזמן חומת מגן. חיילים השתלטו על הבית וכלאו את תושביו אין יוצא ואין בא ואפילו לקרובים אסרו להודיע. האישה נזכרת שהייתה בהריון באותה תקופה, לא חשה בטוב והחיילים (כ 40 איש שהשתכנו בביתה) אפילו הזעיקו אמבולנס.

יש בכפר כ-3000 תושבים. לדבריהם יש הרבה נשואים לפלסטינים אזרחי ישראל.

באזור “מכה” של חזירי בר המסתובבים בשטח ומטרידים את התושבים. אפשר היה לראות אותם, מחלון הבית, מסתובבים חופשי בהר בין השיחים לצד הבית בו נמצאנו, ומחפשים מזון.

יש אמירה מאד ברורה של רצון לחיים של שקט ושלום. שמחים שלמרות החשש בעקבות הכרזת טראמפ, לא מתעוררת אינתיפאדה חדשה. ומודעים לכך שכל ניסיון להתנגדות יפגע במצב הכלכלי.

האחים שחלקם עבדו בעבר בישראל דוברים מעט עברית או אנגלית השתלטו על השיחה והנשים היפות מחייכות אלינו מבעד לחיג’אב,  ולמרות שכולנו נמצאים בחלל אחד ברורה החלוקה המסורתית.

*

לפני שהחשיך החלטנו לצאת לדרך. המארח שמינה עצמו לאחראי על הביטחון שלנו עוד הביא אותנו לנקודת תצפית גבוהה מעל הכפר שממנו אפשר להשקיף עד עבר הירדן ממזרח וכן כל הצפון של ישראל, גבעת המורה, התבור, נצרת, מגדל העמק והלאה, הכל מונח על כף היד.

משם נסענו לאנין, כפר שנמצא 5 דקות דרומה מטייבה, גם הוא לצד גדר ההפרדה. והביתה.

*