בית לחם (300) גברים שכבר עייפים מן ההשכמה המוקדמת להחריד כדי להגיע לעבודה בזמן...
5:15 – 6:45 בבוקר
אמש נכחתי בחגיגות חג המולד בשפרעם. שבנו אחרי 11 בלילה והייתי עייפה מאוד, אבל האדרנלין זרם וקשה היה להירדם. לעומת זאת, הבוקר בבית לחם, כשברוס ואני צעדנו מפינת טנטור, הניגוד בין ליל אמש והעליבות של בוקר יום א’ בבית לחם לא חדל להעסיק אותי. את ההבדל בין גורלם של אזרחי ישראל הפלסטינים והפלסטינים בגדה המערבית קשה ממש לתפוס. זו אינה שאלה של קילומטרים אלא של שני עולמות שונים לחלוטין. הקישוטים בשפרעם אמש, ססגוניים ועליזים, המוזיקה של חג המולד, כל אלה בהשוואה לקישוטים העלובים בבוקר האפור ושתיקתו המכבידה. הקישוטים הדלים כאן השקיפו על תמונה קרה, אפלה ומזוהמת של גברים הצועדים בחוץ וכבר עייפים מן ההשכמה ההכרחית בשעה מוקדמת להחריד כדי להגיע לעבודה בזמן, ואולי כבר חושבים הדרך הקשה הביתה. מקווים שלא להיעצר בירושלים בדרישה למסמכים, לחקירה, ואולי למעצר מאיזו סיבה עלומה. ושוב התמונות של הילדים הנרגשים בשפרעם, לבושים במחלצות החג, חלקם מחופשים לסנטה קלאוס ואפילו ילדון מחופש לנזיר, הורים הקונים לילדיהם מתנות, גלידה ושאר דברים טובים… ואני מביטה בגברים של בית לחם ותוהה כמה זמן ייוותר להם לבלות עם ילדיהם, אפילו לא כסף – רק זמן.
כפי שנוכחנו כבר בעבר, טוב לראות דברים דרך עיניים טריות. למרות שברוס עבר את המחסום כבר פעמים רבות, מעולם לא ראה אותו בשעה זו בבוקר השכם. הוא שונה מאוד מקלנדיה, שם גם ביקר איתי. קשה לזכור מה נאמר באותה שעת בוקר, אבל ציינתי שמחסום קלנדיה נדמה כמעט תרבותי בהשוואה לבית לחם, בעוד שברוס הרגיש בדיוק ההיפך. כשצועדים מפינת טנטור אל המחסום, רואים את הגברים הישנים, אוכלים, ומתפללים על המרצפת המזוהמת, ומוקפים לעתים בעוד אשפה בהמשך הדרך, הגברים היושבים סביב מדורות בשדות, דוכני הפלאפל והקפה המאולתרים בהם אחרים מתפרנסים מכך שהם משרתים את אלה הנמצאים בדרכם להתפרנס – אם אפשר בכלל לקרוא כך לעבודתם. אולי במחשבה לאחור כעת, אחרי שכבר ישנתי מעט, הייתי אומרת שמחסום קלנדיה סטרילי בצורתו בעוד שלחיים כאן יש אנרגיה מרה וכמעט אכזרית משל עצמה.
איש אחד עצר ושאל בכעס מדוע ברוס מצלם גבר עטוף במעילו וישן על המדרכה. אמרתי לו שהמטרה היא להראות לאנשים איך הפלסטינים מתקיימים. לא אמרתי שרוב הישראלים מעדיפים לא לדעת ולא לראות. הוא אמר, “אבו מאזן… הנה, כך אנחנו חיים, הוא משלשל את הכספים לכיסו.” אמרתי ביובש שאותם דברים אפשר לומר גם על מנהיגינו.
במחסום עצמו העניינים כרגיל. שמעתי איש אומר, “מה זאת אומרת מנוע? יש לי אישור!” אבל לא יכולתי לברר מדוע ורק ראיתי אותו חוזר לאחור. היה רק מאבטח אחד במשמרת והוא התעלם ממני לחלוטין. אמרתי לברוס שלא יצלם בפנים.
שוב נשים התאוננו קשות על כך שהן נאלצות לעבור במחסום עם גברים, שלעתים קרובות מנצלים את ההזדמנות להציק בעיקר לצעירות. אישה דוברת אנגלית עצרה לשאול אותי אם לא נוכל לעשות משהו בנדון. דיברתי עם חנה ברג שאמרה שבפעם האלף היא תפנה בכתב ותבקש שיפתחו את השער ההומניטארי.
השארתי את ברוס בעודו מצלם אבל הצטערתי מאוד שלא הצעתי לו לחזור איתי מעבר לטנטור, שם רואים את ‘שוק העבדים’ – גברים ללא עבודה קבועה הממתינים למעסיקים אפשריים.
מחסום בית לחם (300) - "מעבר רחל" (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
מחסום בית לחם (300) - "מעבר רחל"
המחסום, ששמו הרשמי "מעבר רחל", ממוקם בצמוד לחומת ההפרדה ("עוטף ירושלים") בכניסה הצפונית לבית לחם, ומנתק את כל הגדה המערבית ממזרח ירושלים, עם כל ההשלכות הקשות על שירותי הבריאות, המסחר, החינוך, העבודה ומרקם החיים.
המחסום מאויש על ידי שוטרי מג"ב וחברות אבטחה פרטיות. זהו מחסום תשתיות נרחב המיועד לשמש מסוף גבול, והוא פתוח 24 שעות ביממה לתיירים זרים. בעלי דרכונים ישראלים אינם מורשים לעבור לבית לחם, ותושבים פלסטינים אינם מורשים להיכנס לירושלים, למעט תושבי מזרח ירושלים ופלסטינים בעלי היתרי כניסה לישראל. אוטובוסים ישראלים מורשים לנסוע לבית לחם רק דרך מחסום זה.
באמצע 2019, לאחר שנים רבות של תנאי צפיפות קשים, תורים ארוכים מעלות השחר, ועיכובים גדולים בבדיקות ובמעבר, החלו לפעול בו עמדות זיהוי אלקטרוניות מתקדמות וכן תוספת שערי גישה - ותנאי המעבר השתפרו. מה שלא השתנה הוא "משטר ההיתרים" הקשוח, המונע מרוב תושבי הגדה מעבר לירושלים לתפילה בהר הבית, לביקורי משפחות, ללימודים, לטיפולים רפואיים בבתי החולים המרכזיים וכמובן לצורכי פרנסה.
בסמוך למחסום, במתחם בין קירות גבוהים למעבר נוסף, נמצא מבנה קבר רחל הציורי, המוסתר כעת בתוך מבנה בטון מבוצר. הוא מכיל מתחמי תפילה ולימוד ליהודים בלבד וכן מתחם מגורים.
מעודכן לנובמבר 2019
Anat TuegOct-26-2025בית לחם: הרחבת חניה בקבר רחל בצמוד לבתי העיר
-