0610 מחסום ברטעה ריחן

המחסום נפתח בשעה חמש בבוקר והנה אחרי שעה עדיין משתרך (מהחנייה אל הקרוסלה) תור ארוך של כ 150 פלסטינים ואולי יותר. מוניות רשמיות ומאולתרות פולטות עוד ועוד קבוצות של גברים, שהגיעו מכפרי הגדה לעבודה במובלעת ברטעה (מרחב התפר) ובעיירה ברטעה המזרחית, ובאזורי התעשייה ליד התנחלות שקד ובאזור התעשייה בחריש. המאבטח הספון בבודקה נועל מדי פעם את הקרוסלה והתור האיטי ממילא שוב נעצר. הוא עושה זאת כנראה כדי לווסת את קצב המעבר בתוך הטרמינל. כשמגיע רכב צבאי למתחם המחסום, נסגר השער הפנימי עד שהרכב חולף. הרושם הוא שהתור זז לאט אבל זז. נראה שלאנשים יש סבלנות ולצעירים אפילו יש מצב רוח טוב. ואכן כל מי שמגיע לכאן רכוב על אישור מעבר ואישור תעסוקה, הוא מבעלי המזל שיש להם סיבה טובה לקום בבוקר, יש להם פרנסה שבזכותה אפשר לזקוף את הראש. אבל אין שום  דבר מנחם בסצינת הכיבוש המכוערת הזו: שורת אנשים כלואים ונעים עקב בצד אגודל בתוך מסלול של תיל ושבכות ברזל, נשלטים ומצייתים בלית ברירה לחוקים שנועדו לאלף אותם ולייעל את השליטה בהם.
צעיר מנוע משטרה שיש לו "על תנאי" לשלוש שנים, שואל אותנו אם כדאי לו לבקש קיצור התנאי או למצות את מלואו? מסרנו לו את כרטיס הביקור של חיה. "כמה יעלה לי העורך דין הזה?" הוא שואל. זה בלי כסף אנו עונות והוא ונסחף עם התור הלאה. רבים עדיין לא יודעים מי ומה אנחנו.

0635 עאנין שער חקלאי מס' 214

שערי המחסום פתוחים, רכב המת"ק והג'יפ הצבאי בפנים, אבל בגלל בעיות (לא מפתיעות) במחשב המעבר מתחיל באיחור של רבע שעה. מעטים הגיעו הבוקר ולכן המעבר מסתיים במהירות.

עאנין הוא כפר די גדול הנמצא 2 ק"מ מדרום-מזרח לאום אל פחם, עחיר ערבית גדולה בישראל. הוא מוזכר ברשימות חייבי מס לשלטון העות'מני מסוף המאה ה-16 ככפר בעל 35 תושבים. כיום הכפר מונה כ 3500 נפש. לפי העיתונאית עמירה הס (הארץ, אוקטובר 2006), בעבר הכפר חלש על 28 אלף דונמים, כמה מאות מהם הופקעו לצורך בניית גדר ההפרדה, אשר חתכה 12 אלף דונמים והותירה אותם בצד השני, הרחק מהישג היד של הבעלים הפלסטינים. ביניהם 4,500 דונמים של כרמי זיתים. צאו וחשבו כמה פלאחים צריכים ורוצים לעבור לאדמותיהם יום יום; פשוט תבחרו מספר, תורידו ממנו 3 אפסים ותחלקו לשלוש וזה מה שתקבלו בבוקר זה: 3 טרקטורים ובערך עוד 10 הולכי רגל. ולא בגלל שהבוקר באמת קפוא ולמי בא לצאת מהמיטה. אלא משום שרובם לא מצליחים להוכיח לשלטונות הכיבוש שהאדמות שייכות להם, ולא שהם זכאים לעבד אותן מתוקף כללים הנהוגים במסורת הפלאחית. לרבים, אולי לרוב הפלאחים, אין מסמך/קושאן רשמי המעיד על חוקיות הבעלות. בתקופה העותומנית רישום בעלי הקרקעות שימש כמסמך שעל פיו חייבו במס ו/או גייסו לצבא את בעליו ובניו. כדי להשתמט מתשלום מס ומגיוס – האדמות נרשמו ברישום פיקטיבי וחסר. בימינו גם אם יש בידך קושאן על האדמה, שמן הסתם רשום על שם אביך הקשיש מכדי לעבוד, אתה צריך להוכיח שאתה הבן היורש וגם זה עניין סבוך ביותר; אם אתה חוכר כבר שנים רבות את האדמה מבעליה הזקנים או מאלה שעזבו את הכפר, ולפיכך קנית עליה סוג של בעלות – אין סיכוי לשכנע את המינהל האזרחי בחוקיות הבעלות מסוג זה. פלסטינים רבים כבר לא מבקשים אישורי מעבר לאדמות שלהם, התייאשו. הנייר שהם מקבלים מהמנהל האזרחי הוא לרוב טופס סירוב בקשה לקבלת היתר כניסה למרחב התפרוהסיבה: המבקש לא עומד בקריטריונים.

ליד המחסום יש כרם זיתים גדול ומוזנח של אחמד י', מופת לפלאח מצטיין ומסור לאדמתו. אחרי שהסתבך בשנה האחרונה עם המינהל במהלך בקשותיו החוזרות לקבל אישורי מעבר במחסום זה (שנפתח רק יומיים בשבוע) או במחסום טורה הרחוק (שנפתח יום יום), נטש את האדמה ועבר להתפרנס כנהג מונית.

0710 מחסום טורה/שקד

המעבר התחיל כנראה בזמן, ב-7, זרם דליל של עוברים לכיוון הכפר טורה והגדה, תלמידי גנים ובית ספר יסודי, שהולכים 2 ק"מ בוקר בוקר מביתם בד'הר אל מלכ, מורים ופקידים. בצד של טורה יש קבוצה של ממתינים לפני הקרוסלה. במחסום המכוער הזה עתיר המתקנים והפטנטים, עוברים מעט אנשים. למה? לכיוון השני מהגדה למרחב התפר עוברים בעיקר אנשים שעובדים באזורי התעשייה בסביבה. אשה מבוגרת ממתינה למונית שתקח אותה לברטעה, לבקר אצל בתה ונכדיה.

0805 טייבה רומנה שער חקלאי מס' 154

חמש דקות אחרי שמונה הגיע ג'יפ מג"ב, השוטרים פתחו את השערים והעבירו את 2 הטרקטורים ו כ -10 הולכי רגל. שתי נשים וצעיר הוחזרו לאחור. לא הספקנו לברר עם העוברים אם שעות הפתיחה נשמרות, אולי מכתב התלונה למפקד מג"ב ששלחנו אחרי המשמרת הקודמת עזר? המג"בניק הבכיר ניגש אלינו להזהיר אותנו מפני עמידה בשטח אויב מסוכן. עמדנו בצד הישראלי של המחסום. אמרנו לו שאנו לוקחות אחריות על עצמנו ותודה.