ג’למה, יום ג’ 12/04/05 בוקר צופות: יוכבד ג’ וחסידה ש’ (מדווחת)06.00 – 07.30 תמצית: משמרת שגרתית, מרגיזה ומתסכלת, כרגיל.החלטנו שצריך להגיע מידי פעם גם לג’למה, ושמן הראוי להתאמץ ולהגיע מוקדם בבוקר, בעת יציאת הפועלים לעבודה.הגענו למחסום ב- 06:00. הכל נראה שומם ושקט. אפילו הבודקה הקרובה למגרש החנייה לא היתה עדיין מאויישת בחיילים. אבל במגרש החנייה כבר היו לא מעט רכבים של קבלנים ומעסיקים שציפו ליציאת הפועלים.התקדמנו בתוך השרוול כמעט עד לנקודת הבידוק האחרונה, ששם בודקים ככל הנראה את המסמכים, ואז הגיחו לקראתנו שני חיילים, שניהם הציגו את עצמם כ”מפקד המחסום”, רק אחד מהם נשא עליו תג עם שמו, ללא דרגה, והחזירו אותנו לקצה השרוול: זה המקום היחידי שבו מותר לנו לעמוד. (חיכו לנו שם אפילו שני כיסאות פלסטיק!)ניסינו לקבל אישור לעבור דרומה, אל הסככה, ושוב, כמובן, ללא הצלחה.לאט לאט התחלנו להבחין במה שהולך ולא הולך. פועלים יצאו מהשרוול טיפין טיפין, כשהם מארגנים את בגדיהם שנפרמו לצורך הבדיקה. בין שש לשש ורבע עברו ארבעה (4)!!! פועלים בלבד. הקצב הזה נמשך בערך עד רבע לשבע.נשים אמרו לנו שהן יוצאות מהבית ב-12 בלילה, מגיעות למחסום בשתיים לפנות בוקר ומחכות כדי להיות בראש התור ולעבור מוקדם. האישורים שבידיהן מאפשרים להן לעבור החל משעה 5 בבוקר, אבל המחסום נפתח רק בשש או בשש וחצי.מגרש החנייה התמלא בינתיים בכ – 20 רכבי מעסיקים.מאי שם הגיע חייל נעים הליכות בדרגת סמל ראשון, מיחידת המאבטחים (להבדיל מיחידת המעברים של המשטרה הצבאית). האיטיות המרגיזה נבעה, לדבריו, מהקלקול שחל במגנומטר. “אבל מצאנו דרכים להתגבר על כך, עד שהטכנאי יגיע”. יהודה עמיחי כותב בשירו “והיא תהילתך”: אלוהים שוכב על גבו מתחת לתבל,תמיד עסוק בתיקון, תמיד משהו מתקלקל וכך גם אצלנו במחסומים, המגנומטר יוצא מכלל שימוש, מכונת השיקוף מפסיקה לפעול, המחשבים נופלים – תמיד איזשהו “כוח עליון” מעכב אנשים במחסומים. זו רמת הטכנולוגיה של צה”ל? אולי עם החלפת הרמטכ”ל כדאי להחליף גם את הקבלן שנותן שירות למכשירים האלה?לדברי קבלנים בכל פעם יש סיבה/תירוץ אחר/ת לעיכובים, תמיד משהו מתקלקל.אחרי שעינינו התרגלו לראות למרחוק, ובעזרת עדויות של החייל נעים ההליכות, של אחדים מהיוצאים ושל המעסיקים הממתינים, הסקנו – בשבע וחצי, לפני שעזבנו – שכ-100 איש ואישה עדיין מחכים למעבר. חלקם בסככה וחלקם עדיין באיזור של תחנת הדלק.יוצאים פועלים, בעיקר לחקלאות. גם פועלות, שביניהן רבות קשישות, להערכתנו סביב גיל 70. כדי לצאת לעבודה בישראל, כך למדנו, צריך להצטייד גם בכרטיס מגנטי וגם בתסריך, וכמובן גם בקשר עם מעביד, שנוצר בין לשכת התעסוקה הפלשתינאית בג’נין לבין הלשכה הישראלית שבעפולה. נשים רווקות אינן מקבלות אישורים, אפילו אם כבר אינן צעירות. נשים נשואות צעירות אכן יוצאות, אבל הן ברובן מטופלות בילדים, ולא קל להן לצאת לעבוד בתנאים האלה. כך שרבות מן היוצאות הן סבתות.הבעיה עיקרית, כך התרשמנו מדברי המעסיקים והפועלים כאחד, היא השעה המאוחרת שבה הפועלים והפועלות מגיעים לעבודה.הימים כבר חמים. אחדים נוסעים לעבוד בשדות עד רמת הגולן, כלומר אחרי שעוברים את המחסום צריך לנסוע עוד כשעה וחצי או יותר עד התחלת העבודה. יוצא שבמקרה הטוב, כאשר כן מספיקים לגמור יום עבודה מלא, זה נעשה בשעות החמות ביותר. אבל למי איכפת?