איברהים יצא מביתו עם בנו בן ה-4 לרופא המשפחה אשר מתגורר במע’אייר השכנה, רק 4 ק”מ מביתו אשר בדומא. כשהגיע לכביש היוצא מהכפר מצא שם חיילים שחסמו את הכפר. עד שעות הצהריים לא פתחו את החסימה. אין יוצא ואין בא. גם לא לרופא. חזר הביתה עם בנו החולה. כשהסיר הצבא את החסימה, יצאו , איברהים ובנו למע’אייר. הפעם זה לקח 5 דקות, אבל עכשיו מע’אייר חסומה בשער ואי אפשר להגיע אליה מהכביש הראשי. היה על איברהים לנסוע עד צומת זעתרה (תפוח) לפנות שמאלה בכביש 60 , לנסוע דרומה לתורמוס עיא ומשם למע’אייר. סה”כ כ-70 ק”מ, וכל זה במונית , כי לאיברהים אין מכונית משלו.
זה אינו אירוע חד פעמי אלא דוגמא לאיך מתנהלים החיים בגדה המערבית מאז ה-7.10.
להזכירכם , לפלסטינים לא היה כל קשר למתקפה האכזרית של חמאס על יישובי העוטף, ועדיין הם משלמים מחיר גבוה ביותר מאז בשלילת חירותם ויכולתם להתפרנס בכבוד. לא די בזה שנאסר על עשרות אלפי הפועלים לעבוד בישראל, בכל כפר ועיר הוצב שער המונע מהם לצאת או להכנס לכפרם. ישנם כפרים שהשער נפתח ונסגר לסירוגין, אך במרבית הכפרים הוא סגור באופן קבוע.
נביא כמה דוגמאות:
השער הראשי לשכם על האוטוסטרדה שעלתה למשלם המיסים מיליונים רבים, ועוקפת את חווארה  – סגור מזה שנתיים וכל היוצא והבא מהעיר הגדולה חייב להדחק דרך עוורתא, כפר פצפון מדרום מזרח לשכם.
קוסרא ומע’אייר  – השער נעול מה-7.10 ולא נפתח אף פעם. אז איך , למשל, חיים תושבי הכפר קוסרא? לפני כשנה ראינו כיצד רופא ו-2 אחיות הגיעו במונית לשער הנעול כדי לתת לילדי הכפר חיסונים. ראש המועצה חיכה להם מעברו השני עם מכונית כדי להביאם לכפר הנמצא במרחק גדול למדי מהשער. לא מרחק הליכה. ביום אחר ראיתי אישה זקנה מעמיסה שישיית מים על ראשה ועוברת את המחסום רגלית. שם חיכתה לה קרובת משפחה עם מכונית.
אפשר לנסוע בדרך ארוכה ופתלתלה מאוד דרך הכפר ג’ואריש כדי לצאת מהכפר , אבל גם פה יש בעיה- צה”ל הרס את הקילומטר האחרון עד הכביש הראשי והקטע האחרון הזה משובש וקשה לנסיעה (וגם הורס את המכונית)

דרך אחרת למנוע תנועה היא הריסה מלאה או חלקית של כבישים.

ועוד דוגמא, עקרבה ומ’גדל בני פאדל – 2 ק”מ מפרידים ביניהם. עקרבה היא עיר עם שירותים שלא קיימים באף אחד מכפרי האזור ולכן לדרך אליה יש חשיבות עצומה. הצבא הרס לחלוטין את הדרך ממג’דל בני פאדל וגם , ליתר ביטחון, ערם ערמת סלעים כדי שלא תהיה כל אפשרות לנסוע בין 2 המקומות. מה זה אומר? במג’דל, כפר קטן, אין חנויות. כדי לקנות חלב צריך לצאת לכביש הראשי, לנסוע מערבה ולחזור בכביש פנימי עד עקרבה. במקום 2 ק”מ – 8 ק”מ. זה כבר לא מרחק שאפשר ללכת אותו ברגל. ואם לא די בכך. מדי פעם, באופן פתאומי, סוגרים גם את שער הכניסה לעקרבה ואז צריך לנסוע עד ביתא, דרך זעתרה (תפוח) וכביש 60  כ 30 ק”מ.

כל זה ביום-יום, כל יום. בני האדם מתקשים להגיע לעבודה, לקניות, לרופא. קשרים חברתיים ומשפחתיים נפרמים מחוסר יכולת להיפגש באופן סדיר וכך מפרקים רקמה של חברה אנושית.

ומעל הכל – המחסומים. אלה שהוקלו ב-10 השנים האחרונות, ושבו לתפקד באופן המלא והקשוח ביותר :
בבקעת הירדן 2 מחסומים מונעים קשר בין הבקעה שבה כמעט ואין שירותים לתושבים, למרכז חייהם בגדה.
מחסום תיאסיר סגור לחלוטין רוב הזמן. הרופאים לא יכולים להגיע ולכן המרפאה האזורית סגורה רוב הזמן, וכל האזור ללא שום טיפול רפואי.
מורים אינם מצליחים להגיע ללמד בבית הספר היחידי בצפון הבקעה – וכבר  הודיעו לילדי הבקעה שהלימודים, אינשאללה, יתקיימו רק 3 ימים בשבוע.
המחסום השני, באזור חמרה, נפתח ונסגר באופן שרירותי. שעה פתוח, שעתייים סגור. לפני שבועיים עברנו במחסום וספרנו 62 מכוניות שחיכו 3 שעות ב-40 מעלות חום  על מנת לעבור מאזור הגדה לבקעה.

נפגשנו עם ראש העיר של עקרבה שסיפר לנו את סיפור הדגל. כל מי שנוסע על כביש 505 רואה דגל פלסטין ענק המתנוסס מעל בתי העיר עקרבה. באופן טבעי היה הדגל לצנינים בעיני פושעי הגבעות , אשר הם, מצידם, תקעו אלפי דגלי ישראל  בכל הגדה. לפני כשבועיים הם הגיעו בלווי צבא (או מתנחלים במדים, הרי אי אפשר להבחין היום והאמת שזה היינו הך) חמושים כולם, וציוו על ראש העיר להוריד את הדגל . ראש העיר מלווה בתושביו סרב. הצבא איים לירות בהם אם לא יסירו והם עמדו בסירובם. הדגל עדיין מתנוסס בגאון. אפשר להבין את הצורך של עם הנאבק על זהותו וחרותו בסמלים לאומיים, את הצורך של הכובש לתקוע בכל מקום דגל, כמו כלב המסמן לו טריטוריות, אני מתעבת.

הוא גם סיפר לנו על המאחזים החדשים שהוקמו לאחרונה – האחד בין עקרבה והכביש הראשי (ותיק יותר מהאחרים) , השני מעבר לכביש ליד ג’ואריש, והשלישי ממזרח , ליד הכניסה למג’דל בני פאדל. כולם על ראשי הגבעות החולשות על כל האזור , וכולן אלימות. לפני כמה ימים הגיעו מחבלים יהודים מאחד מאלו המאחזים ותקפו קבוצה של צעירים בפאתי העיר. צעיר אחד נהרג ו-3 נפצעו.

ביקור אצל ראש מועצת דומא – הוא קיבל אותנו בביתו כי המשרדים היו כבר סגורים. כבר שנים שדומא סובלת מאלימות מתנחלים. לפני כ-10 שנים שרפו את משפחת דוואבשה בשנתם, לפני שנה וחצי ניסו לשרוף בית בן שתי קומות, בעת שהמשפחה עם ילדיה המבועתים מסתגרת בקומה השנייה וקומת הקרקע בוערת. באותה הזדמנות שרפו עשרות מכוניות .

לפני שנתיים דומא קלטה, בחלקה הדרום מזרחי, את תושבי עין רשאש שגורשו מכפרם על ידי מתנחלי “מלאכי השלום”. עכשיו מצבם הורע עוד יותר. מצד צפון הוקם לפני כחודש מאחז חדש, בלב מטע זיתים פרטי השייך לתושב דומא. ולפני 10 ימים הוקם מאחז נוסף צפונית-מזרחית לישוב. בימים אלה נפרצת דרך  סביב הכפר, שתחבר את המאחזים אל התנחלות האם שלהם – מלאכי השלום. בפועל ההתנחלות מקיפה לגמרי את הכפר ומנתקת את תושביו מאדמותיהם החרושות  וממטעי הזיתים שלהם. וכנהוג, נכנסים הפושעים לתוך הכפר עם הטרקטורונים שלהם ומטילים טרור על התושבים. בעוד כמה ימים יחלו הלימודים והורים חוששים לשלוח את ילדיהם לבית הספר מחשש שהמתנחלים יתנכלו להם. ראש המועצה מספר שהמתנחלים או הצבא (לאחרונה לגמרי לא ברור מי הוא מי) חסמו את הדרך למרבית אדמותיו ומטעיו, וממה יתפרנס? הבוקר הייתה היציאה מהכפר לכביש הראשי חסומה על ידי הצבא.