ז. ידידנו מעזון אינו עובד, כך גם בנו. שניהם מנועים. על מה? לא ברור. המסיק הסתיים, וגם מעט הפרנסה שהיתה לו שם, הסתיימה. מכוניתה של האחת מאתנו התמלאה בבגדים וחפצים יד שנייה, שיכולים לסייע לז. ולמשפחתו הקטנה.

ז’, למרות שקבענו אתו שיהיה בבית, איננו. נסע לאחותו החולה. אנחנו מבלות עם אשתו הדקיקה, ומנסות לתרגל קצת ערבית בשיחה אתה. קונות גם שמן, ומסרבות בנימוס להצעה לאכול איתם, כי אנחנו ממהרות למחסום, בתקווה שלא נאחר את פתיחתו.

בכניסה לעזון אין נוכחות צבא, ובכלל אין כמעט רכבים צבאיים בסביבה.

מחסום חבלה אמור להיפתח ב 13.15, אבל כצפוי גם ב13.40   עדיין אין זכר לחיילים. אנחנו צופות בחיוך בנערים החוצים את הפרצות בגדר, ועוברים פנימה בלי לחכות לצבא שיפתח להם. פירצה ותיקה אחת בשער אמנם נסגרה,.החייל, שמגיע סוף סוף, אומר לנו שמהניסיון שלו, מחר היא תיפתח שוב. אבל אין צורך לדאוג, יש עוד רבות כאלה.

רכבים מחכים משני צידי המחסום, אחד מהנהגים מתרעם על הזלזול של הצבא בזמן של הממתינים, גם אנחנו מתרעמות על כך. שושי מתקשרת למת”ק ומדווחת על האיחור. החיילת רשמה לפניה. נו? אז רשמה. אנחנו מנצלות את זמן ההמתנה לסקירת המשתלות החדשות והמתוקתקות. 

כשהצבא מגיע סוף סוף, אחד מהחיילים ניגש אלינו ושואל אם אנחנו לא מפחדות שיפגעו בנו. אנחנו מסבירות שוב שהפלסטינים לא יפגעו בנו. הוא מסתכל עלינו כמו על אהבלות. “זה מסוכן פה, מישהו יכול לתכנן פיגוע ולפגוע גם בכן.”  אנחנו מסבירות שוב ושוב שהפלסטינים לא יפגעו בנו, אבל זה כלל לא משכנע אותו ואת חבריו.

חייל אחר מהיחידה שואל למה אנחנו לא רושמות שום דבר. “הנשים שהיו כאן בבוקר, רשמו הכל בפנקס.” הוא נעלב. אמרנו שאנחנו זוכרות…שלא ידאג, הכל ידווח.

שאלנו למה הם אחרו. החיילים כועסים- מספיק שבמחסום אחד מעכבים אותנו, וזה גורר שרשרת איחורים. ככה זה כשהם עוברים ממחסום אחד לשני. האיש שממתין לפתיחה אומר שהם סתם מתעכבים, מפטפטים, צוחקים ומושכים זמן בכוונה. מה האמת? איפה שהוא באמצע.

המעבר מתבצע ללא כל בעיות. החיילים בודקים את האישור ומעבירים את הרכבים, ותוך זמן קצר המחסום מתרוקן ואנחנו עוברות למשתלה של ע. הוא אומר לנו שאין הרבה הולכי רגל במחסום, כי כולם עוברים דרך הפרצות.

קפה עם ע. קצת קניות של פרחים זולים להפליא, ונסענו הביתה.

אנחנו קוראות לזה “מיני” משמרת. מה זה לעומת בקעת הירדן?