במשך כל הקורונה הצטברו אצלנו כמויות גדולות של ציוד בשביל ז. ידידנו מעזון. יצאנו כדי להביא לו את כל האוצרות, שמלאו את המכונית.

הדרך לעזון רגועה. הכיכר הגדולה שנבנתה (על אדמות תושבי קלקיליה כמובן) מווסתת את התנועה, וחלק מן המשתלות עבר לאיזור זה, ממש מעבר לגשר שמעל כביש 6.

אין צבא בכניסה לעזון. העיירה שקטה, אפילו מנומנמת, וגם ז. ישן. מקבלת אותנו אשתו וילדיו הנחמדים, קשה לנו לתקשר, כי למרות שאני לומדת ערבית כבר זמן רב, עדיין מגמגמת בשיחה. אנחנו מסרבות בנימוס להזמנה להיכנס, למרות שהחצר הנשקפת מהשער נראית קרירה ומטופחת. כשאדע לשוחח בערבית, אוכל לשבת עם אשתו החביבה של ז. ולפטפט.

נוסעות לנבי אליאס לבראנץ’ של פלאפל. מאז שסללו את הכביש עוקף- נבי- אליאס, התנועה ברחוב הראשי דלילה. למרות שבעל הפלאפל אומר שזה לא פגע להם בפרנסה, נראה שיש ירידה בכמות הלקוחות. אב ובנו, ישראלים ללא כיפה, נהנים גם הם מהאוכל הטעים הטרי (הפאפל טוגן לכבודנו) והזול.

ממשיכות למשתלה של ע.

עד לפתיחת השער אנחנו מחליפות אתו חויות. ע. מספר שיש עכשו חיילת מעצבנת במחסום, והיא שולחת את כולם לבדיקה בבולם. כך נודע לנו שלא תמיד מעבירים את הפלסטינים בבולם, אלא  באופן די ספורדי. לע. יש אישור 00 שאומר שהוא יכול לעבור חופשי, אבל גם הוא נשלח להיבדק, ונאלץ להתעמת עם החיילים שלא יודעים עם מי יש להם עסק ומעיזים להוריד עליו הוראות.

בשער של המחסום יש שתי פרצות גדולות,  ולפי דברי ע. הפלסטינים עוברים דרכן הישר אל אוטובוס המחכה להם בצד הישראלי ולוקח אותם לטיול . החיילים באים למשתלות לחפש את ה”מסתננים” וחושדים בע. שהוא עוזר להם להימלט…

סביב השער נבנו חממות ויש גדר רשת שסוגרת את המעבר מהשדות אל השער. מסביב בונים וחורשים ועובדים.

ע. אומר שאין בעיות במחסום בימים האחרונים, למרות החיילת הקשוחה.

שיגרת כיבוש.