9.7.07 חברון ודרום הר חברון צופות: מוריה ועפרה ( רושמת )6:00 – 10:30 מחסום מיתר – בשעה 6:10 המחסום עדיין עמוס באנשים שמצטופפים בתור לבדיקה הביטחונית. להערכתנו היו שם בערך 200 איש. שתי העמדות פעילות אבל נראה שהחיילים פשוט עובדים מאוד לאט. האנשים עצבניים מאוד וחסרי סבלנות. אנחנו מתמקמות בסמוך לקרוסלה בתקווה שאחד החיילים ישים לב ויבוא להעיר לנו וכך נוכל לברר מדוע דברים לא מתקדמים. משיחות עם הפועלים עולות שוב הטענות המוכרות:מדוע המחסום נסגר בימי שישי בשתיים?מדוע המחסום לא פועל 7 ימים בשבוע.מדוע יש צורך בבדיקה כאשר האנשים חוזרים מישראל?אחרי 15 דקות בערך שאנחנו עומדות באותה נקודה מגיע חייל מג”ב. מסדר ברוע ובתקיפות את האנשים בטור ומבקש מאיתנו לא להיכנס דרך הקרוסלה. אני מנסה לעצור אותו ומבקשת לדבר עם מפקד המחסום. בגבו אלי הוא עונה שהוא המפקד כרגע וממשיך להתרחק חזרה פנימה. האנשים מספרים שחייל זה אינו מרשה לה לשבת כשהם ממתינים. אם אנשים יושבים הוא מעיר להם ושולח אותם לסוף התור. אנחנו נשארות לשוחח קצת עם הפועלים ובזמן שאנחנו ממתינות איתם ( בערך 25 דקות ) מתקדמים אולי 15 איש.אנחנו זזות מהמקום ופונות לשוחח עם האנשים באזור “החנויות”. הנהגים מספרים לנו שוב על מקס המגבניק שמציק מאוד, מעכב ומשפיל. אני נותנת את מספר הפלאפון שלי ומבקשת שבמקרה שהוא מעכב מאוד יצרו קשר. חוץ ממקס רמאדין בד”כ בסדר. רמאדין – מרחוק אנו מבחינות בשתי מכוניות שממתינות. ברגע שאנחנו מגיעים החייל מאפשר לשתיהן לעבור ללא בדיקה. עוד מכונית שמגיעה מתקדמת אפילו מבלי לעצור. ונראה שהחייל לא רוצה שנדבר עם האנשים.דורה – אל פאוור אין בעיות מיוחדות צומת הכבשים – שגרת כיבוש – נשים סוחבות ילדים על הידיים מרחק עשרות מטרים מיטא למוניות שבאזור התעשיה, כמה נערים סוחבים שקים על הגב….חברון שכונת תל רומידה. החיילים בכניסה לשכונה מבקשים לראות תעודות. אנחנו מציגות תעודות ומתחילות להתקדם. החיילים מבקשים שנעצור כי אסור לעלות. אנחנו מסבירות שמכיוון שיש לנו תעודות יש לנו אישור לעלות. הם לא סגורים על הפקודות ואין להם צו שטח צבאי סגור ואנחנו ממשיכות ללכת. בהפנותנו את הגב אחד החיילים זורק הערה צינית על עבודתנו אולם אנחנו לא מתייחסות. חולפות על פני עמדת מג”ב וממשיכות הלאה. חייל מג”ב מבקש שנחזור. אנחנו נענות לו ומבקשות שיברר האם מותר לנו להיכנס. אחרי מספר דקות הם מקבלים אישור בקשר ואנחנו ממשיכות להתקדם לכיוון הבית המתחדש של עיסא. בבית המשתפץ אנחנו פוגשות את עמוס ושאול שישנו שם בלילה. אנחנו יושבות כמה דקות ואח”כ יורדות בחזרה אל מחוץ לשכונה. בעודנו חולפות על פני עמדות החיילים בתוך הרכב צועק אחד החיילים: “הלוואי שתמותו שתיכן”. אנחנו עוצרות ומבקשות ממנו את שמו. הוא המום בהתחלה ואח”כ נראה קצת מבולבל ואח”כ מזלזל. את שמו הוא לא אומר. אני מסבירה באופן ברור שהוא מחוייב להגיד את שמו. אני מנסה להתקשר לכמה מקומות ובסוף מגיעה לסמח”ט – שי. בהתחלה עונה לי, אני מתחילה לספר על ההתרחשות ואחרי דקה הוא מבקש שאני אתקשר עוד 10 דקות. אחרי 10 דקות כמובן שהוא לא זמין. אני מנסה שוב ושוב ואחרי שעה בערך עונה חיילת. מסרבת לומר את שמה וטוענת ששי איננו. היא תעביר לו הודעה. אני מסבירה שנראה לי שהיא לא אומרת את האמת. היא מנתקת לי את השיחה בפרצוף. אני ממשיכה לנסות לתפוס את שי ומצליחה לעשות זאת בסביבות 11:00. בשיחה קצרה אני מסבירה על האירוע ומבקשת שהחיילים ידעו שהם מחויבים לומר את שמם ושידעו שמותר לנו לעלות לשכונה כמו לכל אזרח בישראל. בהתחלה אני מתרשמת ששי עניינים אולם אחרי כמה דקות הוא אומר שאפילו הוא לא ידע שהחייל מחויב לומר את שמו ובסופו של דבר נראה לי שהשיחה הייתה לחינם והוא לא יעשה כלום עם הדברים. אני מסבירה כמה פעמים שהחייל הספציפי לא מעניין אותי ושהוא סתם טיפש אבל העקרון. בית המריבה . שני חיילי מג”ב בציליה. פרט למתנחל אחד שסוחב ארון אין נפש חייה. את החיילים על הגג אנחנו לא רואות. מתקדמות לעבר רכב של tiph. בעוברנו את הבטונדות החיילים עוצרים אותנו. אחד החיילים נעמד בדרכי והשני מברר בקשר. אחרי דקה מסתבר שמותר לנו לעבור.אנחנו משוחחות כמה דקות עם אנשי הארגון ואח”כ עוזבות את המקום. בלכתנו מהמקום אנחנו מגלות תחנת אוטובוס חדשה של אגד. עמוד ושלט המאשרים בהמצאותם את קיומה של ההתנחלות החדשה והבלתי חוקית. גבעת החרסינה . החיילים מבקשים לראות תעודות. לא מבינים מה אנחנו עושות פה. “מה אתן לא מפחדות להסתובב פה? אנחנו מסתובבות מעט ויוצאות מהשכונה. סוסיא – אנחנו פוגשות את הנער ( שעכשיו שכחתי את שמו ) שמארגן את המשפחות בסוסיא. הוא פוגש אותנו ומספר על עקירות של עצים בידי מתנחלים אתמול. הגיעו שלושה מתנחלים מסוסיא כשהם רעולי פנים והחלו לעקור את העצים הסמוכים לאחד מבתי תושבי סוסיא. הנער התקשר למשטרה שלא הגיעה בכלל.הצבא שלח רכב אחד אולם החיילים לא עשו דבר. גם בזמן שרכבם חנה באזור סוסיא והתושבים סיפרו להם איפה ההתנפלות הם נשארו יושבים ברכב. הנער צילם כמה תמונות אבל מרחוק והמתנחלים, כאמור, היו רעולי פנים.