ב-6:30 בבוקר בדיוק הגענו למחסום עאנין. השער הקידמי היה פתוח לרווחה. ליד השער האמצעי חנה ג’יפ צבאי וכעבור דקה הגיעה אשה אחת עם שקית ופנתה לעבר מטע הזיתים מימין למחסום. שאלנו מרחוק “רחמה?” והיא ניפנפה “לא”. כמובן, רחמה הרי מגיעה רכובה על חמור.

ב-6:35 החיילים נעלו את השער והסתלקו. התפלאנו שסוגרים כעבור חמש דקות ולא ממתינים לפחות רבע שעה. כנראה שמה שהתרחש אח”כ מסביר זאת. כי פתאום הגיע ג’יפ עם לוחית זיהוי ישראלית, נסע בדרך עפר לתוך מטע הזיתים והתמקם שם. מוזר. ניגשנו אל השער האמצעי כדי לראות אם מישהו איחר ואמנם אל השער התחתון הגיעה מכונית שבדיוק הסתובבה וחזרה לכיוון עאנין. בשטח נראה פלאח בלבוש מסורתי, עולה עם מסור לכיוון המטע ובחור צעיר מתקרב לשער הנעול. בתמימותנו צעקנו ונפנפנו לו “אין מה לעשות” שהחיילים כבר סגרו והלכו. כשהתחלנו לחזור לעבר מכוניתנו הגיח הג’יפ ההוא בסערה, חצה את המחסום, הנהג הספיק לחייך חיוך סרקסטי לעבר מרינה, ופרץ בפול גאז דרך הפירצה הרחבה משמאל לשער הנעול, פירצה שלא הבחנו בה כלל עד אז.
הספקנו לראות את הבחור בורח בבהלה והג’יפ רודף אחריו. אח”כ שמענו צעקות. בשלב ההוא לא הצלחנו להכריע אם חזינו באירוע “ביטחוני” או פלילי. נהג הג’יפ היה לבדו וזה נדיר שאנשי ביטחון נוסעים לבד. 

נסענו למחסום טורה-שקד. השעה 7:00 בדיוק. החיילים כבר שם. לוקחים את הזמן. שותים אוכלים מקשקשים. נהג אחד ממתין בסבלנות מן העבר הזה וכמה מכוניות מן העבר השני. אנחנו איבדנו את סבלנותנו ושאלנו את החיילים בצעקה אם הזמן של התושבים כאן לא נחשב בעיניהם. הרי הם אמורים להתחיל להעביר לכל המאוחר בשעה 7:00. הנהג ע’ אומר שככה זה כל בוקר. לוקח 20 דקות עד שהעסק עובד. ובאמת ב-7:20 יוצאת המכונית הראשונה. ידידנו ק’ אומר שלפעמים מעבירים רק ב-8:00. כ-10 אנשים עברו ומספר מכוניות.

ב-7:30 החלטנו לחזור למחסום עאנין כדי לצפות מקרוב בפירצה דרכה עבר הג’יפ ולנסות להבין מה ראינו. לא ייאמן: הפירצה ממוקמת ממש ליד השער. עכשיו ברור לנו שהחיילים שעזבו אחרי 5 דקות ידעו מה עומד להתרחש. הג’יפ ארב למסתנן חסר אישור-מעבר ואנחנו, שלא בכוונה, אולי גרמנו לבחור להיכנס למלכודת כשהסברנו לו שחלאס המחסום סגור. לדאבוננו, איננו יודעות כיצד הסתיים האירוע.

ב-7:50 עברנו בתוך מגרש החנייה של מחסום ברטעה-ריחן בצד מרחב התפר כדי לצפות ברכבי ההסעה, בעיקר מוניות צהובות, במקומם החדש בקצה השרוול הארוך. נראה שכולם מתרגלים בלית-ברירה לסידור הזה.

ב-8:00 הגענו למחסום יעבד-דותן. להפתעתנו – טורים של מכוניות משני עברי המחסום. חיילים בודקים כלי רכב בדרכם לשטחA  דווקא. בזמן שצפינו שם – התור התפוגג בשני הצדדים  והמעבר היה ללא עיכובים.

ב-8:30 חצינו שוב את מחסום ברטעה. תוחקרנו ביציאה ונשלחנו להמתין דקה על ה- X האדום למרות שתעודותינו לא נלקחו הפעם. מין נוהל חדש שכזה.

ועוד מין חידוש: אתמול אחה”צ, מתנדב מ”בדרך להחלמה” שהחזיר את מארי, ילדה נכה 100% ואביה מבית החולים שיב”א, לא הורשה להעבירם, כרגיל, במחסום ברטעה אל רכב ההסעה שחיכה להם בצד הפלסטיני. הם נאלצו לעבור ברגל על הכביש, אמנם בדרך הקצרה, אבל הילדה בכיסא גלגלים ואביה נשא אביזרים כבדים שמשמשים אותה (הרופא ביקש לבדוק אותם). למה?