הודעה חשובה: מהלילה בחצות יש סגר! אין טעם לשלוח משמרות למעברי ארתאח ואייל.

ולמי ששכחה (כמונו) השעון בפלסטין הוחלף, כשאצלנו 4 בבוקר – אצלם 3.

4.30 (שעון ישראל) ארתאח. הכול סגור. אנשים עומדים בחוץ בחושך, צפופים מחכים מאחורי הסורגים. למרות שאצלם השעה מוקדמת יותר, הם נאלצים לצאת לעבודה לפי שעון ישראל.

כלומר, להגיע למחסום במקום ב 4, ב 3. וזאת לאחר ליל רמדאן, ולקראת יום עבודה בצום.

4.40 שתי הקרוסלות נפתחות, מהקרוסלות יוצאים כ 40 איש, והקרוסלות נסגרות. ה 40  הללו מחכים לבדיקה בשער צר עם חיישנים – מגנומטר. המעבר והבדיקה בשער הצר – לכולם – כ 3 דקות בלבד.

וכך חוזר חלילה: פרץ של 40 איש יוצא מהקרוסלות, הן נסגרות, הם ממשיכים לבדיקה בשער הצר שלאחריו, ונכנסים לבדיקות נוספות בתוך המחסום.

בשעה 5 במגרש החנייה כבר ראינו אנשים רבים שעברו את כל הבדיקות. כלומר, הבדיקות נעשו ביעילות ובמהירות.

במגרש החנייה יש מים שאנשים שותים מהם ומתרחצים בהם.  יש 2 מתקני שירותים נקיים ואנשים משתמשים בהם.

5.30 אנו חוזרות אל הקרוסלות שבחוץ, והתור עדיין ארוך מאד. השגרה המתוארת לעיל – מדכאה:

דמויות רצות בחושך לתפוס תור, ואחרות נשארות מאחורי הגדרות. העמידה בתורים ממושכת ומתישה.

מחוץ לתחום המחסום עומדות משאיות ענקיות עם בטונדות, חלקי חומה.  מתברר שהמחסום כולו יהיה "מוגן" על ידי חומה. חלק מהחומה כבר בנוי. לא ברור מפני מי יש להגן כאן. אבל המיליונים נשפכים.

6.00 התור בחוץ הולך ומתעצם. עדיין חשוך מכדי שאפשר יהיה לצלם כראוי.

6.15 – צילום אחרון – הבטונדות על המשאיות ובגדר. אחד הנהגים מהמשאיות שואל אותי:

"מאין אתן"?. אני: "מתל אביב".  "בשביל מי אתן מצלמות?".  אני: " בשביל מדינת ישראל…".

עזבנו.

6.45 קלקיליה.  ריק.  מעל המגדל משקיפות שתי חיילות. כמעט שאינן נראות.

מכאן נסענו לעזון החסומה. היה עלינו להביא לעבדאללה (ידיד של תמי) ילקוטים לילדים לבית הספר.

ניסינו להיכנס דרך עזבת-טביב, בכביש החדש והיפה. הדרך נראתה פתוחה, אבל לאחר כמה קילומטרים הגענו לחסימת עפר וסלעים. (כאילו בכוונה הטעו אותנו ולא הציבו את המחסום לפני כן).

חזרנו ונכנסנו משער מעוצב יפה אל עסלה, וממנה אל עזון. בפתח עזון לא ידענו איך להמשיך. עצרה לידנו מכונית עם 6 נערים (נראו כמו אלה שזורקים אבנים שבגללם הכפר נצור…). ביקשנו את עזרתם.

תוך כדי שיחה עם אבדאללה נתתי להם את הטלפון כדי שיסביר להם איך להגיע אליו.

בתחילה הם קצת נדהמו, ושאלו: "אתן מחפשות ערבי?", עניתי כן! יש פה יהודים?"…

הם דברו עם עבדאללה והורו לנו לנסוע אחריהם. וכך, בעזרתם האדיבה,  הגענו למחוז חפצנו.

מסרנו את התיקים וחזרנו.

7.10 שער 109 במעבר אליהו. לא ירדנו מהמכונית, כי רצינו להגיע לראס-עטייה כשהילדים הולכים לבית הספר. מהמכונית ראינו מספר לא רב של פועלים, מחכים בתור לבדיקה, ועוברים.

7.20 מחסום ראס-עטייה. אנשים בודדים מחכים ליד המחסום לקרוביהם שיגיעו מהצד השני.

גם מכוניות אחדות מחכות. אנחנו שואלות את האנשים איך זה שאין ילדים שהולכים לבית הספר.

ואז מתברר שהשעון בפלסטין כבר הוחלף.

השעה בפלסטין 6.20 (ולא 7.20). כדי לראות את הילדים עלינו לחכות שעה. לשמחתנו הגיעו למחסום הילדות של עבד, רועה הצאן שגר בחושה ליד המחסום. אנחנו מכירות ותיקות. שמחנו מאד להיפגש.  ובסוף נפרדנו.

למרות זאת הגענו הביתה בשעה 9.00. הדרך הביתה ארכה יותר משעה, בגלל התנועה הכבדה בשעת הבוקר כשהכבישים עמוסים.