יום הזיכרון לחללי ישראל

סגר לרגל יום הזיכרון ויום העצמאות.
מת"ק קלנדיה "פתוח" תיאורטית והמעבר רק למקרים הומניטריים דחופים ורק באישור פקידים גבוהים במינהל האזרחי.

06:40 ענאתא

תנועה ערה של אוטובוסים של חברות הסעה ממגרש החניה ומיניבוסים דרך המחסום. הולכי רגל נוהרים דרך המחסום. הבדיקות קפדניות מהרגיל אך החיילים אדיבים ואין עיכובים; ילדים אינם נבדקים ממש. ג'מיל מוועד השכונה מבקש מאיתנו לגשת לעיסאוויה, שם נמסר לו שיש בדיקות נרחבות של מס הכנסה ומשטרה אתמול והיום.

7:10 עיסאוויה

מחסום של שני ג'יפים ניצב בחיבור של כביש היציאה מעיסאוויה לשכונת הגבעה הצרפתית. יש נוכחות מסיבית של משטרה ומג"ב וכל הגברים בעלי התעודות הכחולות נבדקים במחשבי הג'יפים. קצין משטרה גבוה בשם מ' מנהל את הפעילות כולה, ונראה שהוא משתדל מאוד שהבדיקות יהיו יעילות, אך העיכובים גדולים. לפחות 25 גברים בשתי קבוצות מחכים כחצי שעה. אנשי ההסעות אומרים לנו שאתמול ההסעות של התלמידים נתקעו בפקק נוראי מפתח הכפר ולכן היום התלמידים התבקשו לבוא ברגל (כקילומטר מהכניסה לכפר). המצב מדגים בחדות את ההגבלות והניכור שחווים אזרחי ישראל תושבי עיסאוויה בימי חגיגות הלאום שלנו – ואיננו שוכחות את המחבל מג'בל מוכאבר, רק שכפי שאדם אחד אומר לנו: "מי שרוצה לחבל לא יבוא מכאן, יש לו הרבה דרכים. כאן מעכבים אזרחים ישראלים שומרי חוק ומקשים עליהם את החיים והפרנסה." ובצד כל זאת, אנחנו רוצות לציין שהחיילים והשוטרים מתנהגים באדיבות רבה, ומי שמוּכּר להם עובר בלי בדיקות מיותרות.

בינתיים ניגשים אלינו שני פלסטינים, אחד מהם טוען שנלקחה תעודת הזהות שלו ולא הוחזרה. הוא מראה לנו את הספח. ליתר ביטחון אנחנו מנסות לשאול את הממונה על ההסעות אם הוא מכיר את האיש והוא אומר שכן. מפקד המשטרה מ' נזעק למקום ומחפש בשני הג'יפים את התעודה ואינו מוצא. חיילת מג"ב אדיבה בודקת את המספר שעל הספח ומתברר שאין תעודה כזאת והתעודה מזויפת. אין עוצרים את האיש והוא נשאר עוד זמן מה במקום ומנסה לשמור על כבודו ולטעון שהעלימו את תעודתו. אחר כך נעלם בעצמו.

אגב, לא ראינו שמתנהלות במקום בדיקות של מס הכנסה ומע"מ, והמקרה היחיד שראינו של דו"ח משטרה הוא לאדם שלאופנוע שלו לא היו מעצורים תקינים.
כשהלחץ מתפוגג והדרך מתפנה אנחנו נוסעות בכביש הכניסה לכפר – אין שם מחסום נוסף – ומשם לדרכנו לקלנדיה.

8:30 קלנדיה

טפטוף של עוברים במחסום והסככה כמעט ריקה. בתחילה 4 מעברים פתוחים, תוך רגע רק 3, ולמרות שאין הרבה אנשים יש תור של כ-10 ממתינים בכל עמדה. ההקפדה גדולה, כולל על אם המלווה ילדה לטיפול כימותרפי (לילדה, שמערכת החיסון שלה לא מתפקדת, יש מסכה מגנה על פיה ואפה). לא הקהל ולא החיילים דואגים להבטיח נתיב למקרים הומניטריים, והילדה  ממתינה לפחות 15 דקות בתור צפוף ועוד 10 דקות. בסוף התהליך החיילת, שקולה נשמע ברמקול למרחוק, מכריחה אותה לשוב ולהכניס את התרמיל הקטן הוורוד שלה למכונת הסריקה שלא עבדה קודם.

בינתיים מתאספים אנשים בעמדה 5 למת"ק ומספרים שנאמר להם שפותחים היום ב 09:00. מכיוון שבמודעה כתוב 8:30 והדואר ב-08:00 אנחנו מתקשרות למוקד ההומניטרי. הם טוענים שהמת"ק פתוח כרגיל (הם לא יודעים כמה הם טועים, ניווכח בכך). חייל המ"צ בעמדה 5 עושה את מלאכתו נאמנה ובשקט ומתקשר למת"ק. הם מבטיחים לפתוח מיד. תוך כמה דקות הוא מעביר את הממתינים לסככת המת"ק. אך הם יוצאים משם מיד ואומרים שאין קבלת קהל ואין אישורים. יש כמה בעיות עיקריות: אנשים שבאו להאריך כרטיס מגנטי שפג היום; אדם עם ילדה שלה נקז מניתוח שנעשה כמה ימים קודם במוקאסד שצריכה להגיע לבית החולים בגלל הנקז; סוחר בעל אישורי מעבר שהגיע מטול כרם ומוזמן לניתוח עין בבית חולים סנט ג'ון; 2 בחורים שיש להם נייר רשמי על פגישה היום ב-12 בקונסוליה האמריקנית לקבלת עבודה. אז מה עושים? המוקד ההומניטרי טוען שהמת"ק עקרונית פתוח, אבל בשטח המת"ק סגור ומסוגר, אין תגובה לאינטרקום או לקריאותנו – שממה מוחלטת. אחרי כחצי שעה יוצא סגן א', הדובר ערבית רהוטה, ומתפלא מאוד על מחאותינו: הנה הוא כאן, מסביר לכולם הכול, אז מה הטענות? אז ככה: הילדה עם הנקז מוכנסת למת"ק (שנראה שומם, כנראה שא' הוא העובד היחיד שנותר מאחור ולכן הסתגר לו במשרדים בהרגשה של אין פעילות היום) ועד לעזיבתנו אנחנו רואים מבעד לדלת אותה ואת אביה ממתינים, כך שאיננו יודעות אם קיבלו אישור לעבור לביה"ח. הגברים הצעירים שיש להם פגישה בשגרירות נשלחים הבייתה – היום אין מעבר, תסתדרו עד תחילת השבוע הבא (אגב, גם הקונסוליה האמריקנית אינה עונה להם והם אינם יכולים כרגע לדווח שלא יגיעו לריאיון העבודה). לסוחר מטול כרם יש אישור מעבר, אבל רק לצורכי מסחר, וזה לא תופס להיום. דליה באסה מסכימה לבקשתנו לנסות לטפל בעניינו, ואחרי כשעה מודיעה לנו שיש תיאום לגביו, אך המוקד ההומניטרי לא קיבל את התיאום הנ"ל, ובינתיים כולם במשרדי המינהל הלכו הבייתה, כך שהאיש מתייאש אחרי ציפייה של שלוש שעות מול דלת מת"ק סגורה וחוזר לטול כרם (אנחנו כבר לא שם, אך ממשיכות את הטיפול בטלפון).

לסיכום: התנהלות המת"ק בקלנדיה הייתה מתחת לכל ביקורת (בניגוד אגב למוקד ההומניטרי שהיה יעיל ונגיש כתמיד). האם האנשים האלה תופסים שהם משרתים אוכלוסייה, ושקהל הייעד שלהם זכאי לשעות קבלה מסודרות, מידע על הגבלות בהנפקת אישורים, הסברים לסיבות והצעות לפתרון הבעיות, ולפחות לחלון פתוח ולתשובה על קריאות האינטרקום? לב האבן של הביורוקרטיה פועם ללא חרטות.