קלנדיה
הגענו ב 05:00 5 עמדות פתוחות, אבל רק 2 מכלאות עובדות. מוזר- חשבנו שתוקנה כבר הקרוסלה של המכלאה הראשונה.
גם הפועלים חשבו שתוקן, אבל מגלים שהקרוסלה לא עובדת אחרי זמן של עמידה בתור. כשמגלים- חוזרים אחורה ומשתלבים בלי ליצור מהומה במכלאות האחרות. מתורגלים.
אנחנו שואלות את החייל באקווריום מה עם הקרוסלה של המכלאה הראשונה, הוא אומר שהיא מקולקלת ושככה זה.
5:10 אין הרבה אנשים בסככה, והאנשים שמגיעים מפחדים לעמוד גם במכלאה האמצעית. תעבוד או לא? מי מהם שלוקח סיכון שמח מאוד כשהשתלם לו.
5:20 אנחנו שומעות צפירות ממחסום הרכבים. קצת מוקדם, לא?
5:30 התור מגיע כבר עד מגרש החניה. אנחנו נעמדות וחוסמות את המעבר למכלאה הראשונה. לא כולם הקשיבו לנו ובכל זאת ניסו. בשיחות עם אנשים הם שואלים "חושבת שזה עוזר מה שאת כותבת?" אחר טוען שהחיילים "משחקים לפי ההרגשה שלהם" והכוונה היתה שאם הם רוצים הם יעילים ומהירים במעבר. אם הם רוצים יתקנו את הקרסולה. ואם לא- אז לא.
5:40 שמנו שלט בתחילת המכלאה הראשונה שסגור. התורים התקצרו עד הסככה.
5:55 למרות השלט, ולמרות שאנחנו עומדות שם ומסבירות שהקרוסלה מקולקלת, בכל זאת נכנסים אנשים לנסות, עד שמגיע אחד, מנסה, ופתאום… וראו זה פלא- היא עובדת!. רצים לתור הזה גם. בעקבות כך התורים מתקצרים במהירות.
6:00 הסככה ריקה.
6:10 הגיע החייל מהמת"ק לשער ההומניטרי אבל אין אנשים. כשרואים שהוא שם מגיעים לעמוד בתור. הוא לוקח את הזמן לפני שניגש לפתוח, ומעביר רק כשמתחיל להצטבר תור. אנחנו משתפות אותו במחשבה שלנו לגבי זה- בתמימות- האם הוא מעביר רק כשיש תור כדי "להראות מי פה בעל הבית". הוא עונה ברצינות רבה ש" כן. אנחנו לא עובדים אצלם".
6:20 שוב תורים ארוכים בסככה, לא עומדים לפני המכלאה הראשונה כי לא בטוחים אם עובדת או לא. כשמבינים שכן- שמחה גדולה, ריצה והתרגשות!
החיילים אומרים שאם נתקעה המכלאה צריך לנענע בחוזקה ואז היא תפתח. ושהיא מתקלקלת כי הם הערבים הורסים אותה. הגיוני?
6:35 החייל ההומניטרי הולך. מיד לאחר מכן מגיעה קבוצת בנות בית ספר ולא יודעות איפה לעמוד- הומניטרי או רגיל. בלית ברירה בחרו ברגיל.
6:45 הסככה ריקה, אנחנו עוזבות. לוקח לנו 10 דק' לעבור.
6:55 שער היציאה תקוע אחרי חמשת עמדות הבידוק. מגיע מאבטח ופותח את הדלת כדי שכולם יעברו מהר. הוא אומר שיש בעיה במגעים החשמליים של השער, זה כבר כמה ימים ככה, ובטיפול. הוא במקרה עבר וראה שיש בעיה, אז הגיע לפתוח את השער. אם לא- היינו מחכים עוד קצת, צועקים ואז מישהו היה מגיע.
אנחנו מדברות איתו, הוא נחמד, ומסביר לנו שבסיום כל יום יש בדיקה שהכל עובד ותקין, אז זה ממש מוזר עניין הקרוסלה הראשונה. וגם- שאין מה לצפות מחיילים פשוטים שיושבים באקווריום. הם ראש קטן. נכון.
אז הבוקר היה יחסית סביר, לא היו תורים גדולים מידי, ולא דחיפות, אבל מה שבלט לנו, ובעצם- מה שהכי מפריע הוא חוסר הידיעה מה יהיה המצב בבוקר: האם יעבדו כל העמדות? כל הקרוסלות? האם החיילים יהיו יעילים היום? האם יגיעו בזמן לפתוח את השער ההומניטרי? האם יש חיילים חדשים שעובדים עדיין לאט? האם תהיה זו משמרת של שוטר קשוח שמסתכל האם אתה בן 59.5 או 60 ולא נותן לך לעבור בהומניטרי וכו וכו וכו. חוסר הידיעה- יכול לשגע! לפעמים עוברים תוך 10 דק' ולפעמים 3 שעות! אנחנו- שלפני שיוצאים מהבית, מפעילים wazeויודעים בדיוק מתי נגיע, ואיך כדאי לסוע- לא יכולים להבין את זה בכלל. ההרגשה היא של חוסר ישע מוחלט, הדברים לא בשליטתך, אי אפשר להתעמת עם שום גחמה של השליט, אז תגידו תודה בכלל שיש לכם אישור. ואל תנסו אותנו- אנחנו יכולים לעשות לך הרבה צרות. וחבל.
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanFeb-27-2026קלנדיה: בדרך לתפילה
-