ענתה, א-רם, קלנדיה, יום חמישי, 7.4.2005, בוקר נוכחות: אביבה ו., רמה י. (מדווחת) ענתה. החיילים היו גסי רוח במיוחד, ואף שהבדיקות היו שטחיות וללא עיכובים מיותרים, הרוחות התלהטו פעמיים בזמן שהיינו שם. א-רם. התור לא היה ארוך, אבל אנשים שחלפו לידנו דיברו בכעס רב על התנהגות החיילים. היה מעוכב אחד, והוא שוחרר מיד לאחר שחייל מילא את הטופס הידוע לשמצה והמעוכב חתם עליו, כעשר דקות. קלנדיה. לפחות, החיילים לא הטרידו את בעלי הדוכנים.במחסום היתה “פעילות”, ותעודות זהות נלקחו באקראי לבדיקה בשב”כ. ברגע מסוים היו 20 -25 מעוכבים, כולם גברים. רובם שוחררו כעבור 15- 20 דקות. נותרו שבעה, שלושה תלמידי תיכון, צעיר בן גילם בדרכו לעבודה, ושלושה גברים, אחד מהם עטה כאפייה. נציג המת”ק היה אדיב, אבל לא היה אפשר לזרז את הבדיקה בשב”כ. אחרי כשלושים דקות נקרא עוטה הכאפייה להיכנס למחסום. בדקו אותו מכף רגל ועד ראש לעיני העוברים והשבים, ואחר מכן היה עליו לגשת לג’יפ ולענות על שאלות שהציג לו מישהו שלא יכולנו לראותו. זה נמשך כעשר דקות. אחד-אחד היה על כל המעוכבים לעבור אותו תהליך. כעשרים דקות לאחר שהאחרון מהם נבדק ונחקר, שוחררו סוף-סוף ארבעת הצעירים ואחד הגברים. על אחד מהשניים הנותרים היה לחכות כעשרים דקות נוספות עד שהוא הורשה להמשיך בדרכו (אגב, הוא מחזיק בתעודת זהות כחולה). בסך הכל, הוא עוכב יותר משעתיים. עוטה הכאפייה נקרא שוב אל תוך המחסום, אזיקים הושמו על ידיו, הכאפייה שלו נקשרה על עיניו והוא נלקח משם. זה היה מחליא.בתוך כל המהומה הזאת לא שמנו לב לאשה צעירה שעמדה בפתח המחסום זה זמן מה. זו היתה אזרחית ישראלית שחזרה מביקור משפחתי ברמאללה. התרשמנו שהחיילים, בעיקר חיילת צעירה אחת, ניסו בכנות לעזור לה. לאן שלא התקשרנו נאמר לנו שהאשה עברה עבירה, ואין מה לעשות; אפשר לעכב אותה גם שלוש שעות. ובכל זאת, כשכבר עמדנו לעזוב, הוחזרה לה תעודת הזהות. היה לה “מזל”.